טיפ שבועי לפרשת שלח​

השבת נקרא בתורה את פרשת שלח. עיקרה של הפרשה עוסק בפרשת  שליחת משלחת מייצגת של בני ישראל אל ארץ כנען לתור את הארץ, בחטאם של אותם אנשים ובעונש שנגזר עליהם ועל עם ישראל בעקבות החטא (פרקים יג- יד).

נעסוק הפעם באחד הפסוקים המתארים את מסעם של המרגלים, מזווית הראיה של בעלי המסורה.

 התורה מספרת על התחלת מסעם של המרגלים בארץ: "ויעלו ויתרו את הארץ...(יג, כא). ובהמשך: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים"(יג, כב).

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה הענק. נראה כי הפסוק מספר לנו על שלושה דברים. האחד: תיאור המשך המסע. השני: תיאור ענקי העיר חברון. השלישי: תיאור בנייתה של העיר חברון(ראו רש"י בפירוש לפסוק). בעלי  הטעמים חלקו את הפסוק כך, ששני עניינים מתוך השלושה יהיו בצלע א והשלישי בצלע ב. זו חלוקה בין רוב ומיעוט, חלוקה שהיא שכיחה מאוד.

 קריאת הפסוק מעוררת שאלה ידועה: הפסוק פותח בלשון רבים: ויעלו, וממשיך בלשון יחיד: "ויבא עד חברון". יש אי התאמה במספר, בין תחילת הפסוק להמשכו.

 על קושיה זו כבר עמדו רבותינו בתלמוד הבבלי: "ויבאו מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל שינצל מעצת מרגלים..." (סוטה לד, ב).

תשובה זו, לפיה המילה ויבא בפסוקנו מתייחסת רק לאחד ויחיד מבין המרגלים, כלב בן יפונה, מובאת גם על ידי רש"י בפירושו לפסוק(דיבור המתחיל ויבא עד חברון  וראו גם דברי ראב"ע בפירושו לפסוק).

 ועל תשובה זו כתב, רשב"ם, נכדו של רש"י, בפירושו לפסוקנו את הדברים הבאים: "הגדה(ראה סוטה לד, ב) נראית פשט, שעל כלב אמר הכתוב, שנאמר 'ולו אתן את הארץ אשר דרך בה'(דברים א, לז) והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה(במדבר יד, כד). לפיכך: 'ויבוא עד חברון' הוא כלב, ונשתטח על קבורת אבות ונתפלל שינצל מעצת מרגלים... ומצינו ביהושע שנתן לכלב את חברון כדכתיב 'ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו'(יהושע כא, יב). ומכל מקום, לפי עיקר פשוטו 'ויבא' כל אחד ואחד עד חברון, שהרי אמרו'וגם בני הענקים ראינו שם'.. וכתיב, 'ושם ראינו את הנפילים בני ענק...".

רשב"ם סבור כי דברי חז"ל המובאים בפירוש של רש"י "נראים" פשט(ואולי סבר כן, מכיוון שהליכה בדרך פרשנית זו מיישבת את לשונות הפסוקים) ואולם בהמשך דבריו כותב רשב"ם כי "עיקר פשוטו" הוא הפירוש לפיו כל אחד ואחד מן המרגלים הלך(בנפרד) לחברון. רשב"ם מביא ראיה מפסוקים שונים לכך שכל המרגלים ספרו על הענקים שראו, והתורה מספרת לנו שהענקים היו בחברון ומכאן שלא רק כלב עבר בחברון אלא כל המרגלים.

על כל פנים, ברי כי בפסוקנו יש "אי התאמה" בפעלים המופיעים בו. הוא פותח בלשון רבים 'ויעלו', וממשיך בפועל בלשון יחיד- 'ויבא'.

 והנה על  פסוקנו ישנה הערת מסורה(המסורה היא מערכת כלים שנוצרה במטרה לשמר את נוסח המקרא ולמסור אותו מדור לדור. ראו על כך: י. עופר, המסורה למקרא ודרכיה פרקי מבוא ירושלים תשפ"ב(להלן: עופר), עמ' 3–20) וכך נאמר שם: "ו סבירין לשון סגין וקרינן לשון יחיד. בעלי המסורה מנו ששה מקומות שבהם הדעת היתה נותנת שיש להשתמש בלשון רבים, אבל נעשה שימוש בלשון יחיד במקום בלשון רבים( שאר המקומות הם מספרי ישעיהו ויחזקאל).

מהי הערת 'סבירין'? עקרונית, הערה כזו  באה להזהיר את הקורא מפני  קראה שגויה בפסוק. על  הערה כזו כתב  ר' אליהו בחור(  בלשון וחוק מסורה שחי בין השנים 1469–1549) בספרו מסרת המסרת(ספר העוסק בענייני מסורה) במאמר השמיני של הספר: "דע כי סבירין הוא ענין מחשבה כוזבת. כל שאדם חושב ומדמה בלבו שהוא כן ואינו כן...ויש מפרשים סבירין לשון סברה ופירוש: לפי הסברה היה ראוי להיות כך .. אבל לא סבירא לי, כי לפי זה היה להן לכתוב 'מסתברין'..."

רבי אליהו בחור מציע שתי אפשרויות להסביר את המונח סבירין: לפי ההצעה הראשונה(שהוא מאמץ) משתמע מן המונח כי יש אנשים הטועים וסבורים  לקרוא בניגוד לנוסח המסורה. לפי ההצעה השניה, משתמעת מן המונח עדיפות פרשנית של הגרסה הדחויה(עופר, עמ'282–283).

מהי מטרת הערת 'סבירין'? לדעת פרופסור יוסף עופר(עופר עמ' 284)  מגמת בעלי המסורה בהערות אלה, היא לדחות את דעות המטעים והמשתבשים ולקיים את נוסח המסורה האחד והיחיד. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הסתייגות מנוסח האחר.

 נשאלת השאלה: מה מקור הגרסה השונה מנוסח המסורה? לדעת פרופסור עופר(עמ' 285) ייתכן שכמה מהן מקורן בנוסחים עתיקים של המקרא שנדחו מפני נוסח המסורה. עם זאת, ברוב המקרים לא היתה מסורת עתיקה לנוסחה הדחויה אלא שהמסרן ראה בסביבתו קוראים ששגו בקריאה, או שחשש שמה יטעו בפסוקים מסוימים ועל כן הציב "תמרור אזהרה" בדמות הערת "סבירין".

מהי משמעותה הפרשנית של הערת סבירין? האם כוונת המסרן להעיר כי מבחינה פרשנית דווקא הנוסח הדחוי הוא זה המתאים לכוונתו הפרשנית של הכתוב? ובהשלכה לפסוקנו: האם כוונת המסרן בהערתו לפרש כנגד פירוש הגמרא במסכת סוטה ולרמוז לנו שלמעשה כוונתו המקורית של הכתוב היא לומר שכל שנים עשר המרגלים הגיעו לחברון(עמדת רשב"ם)?

 לדעת פרופסור עופר, אין הכרח לומר כך. לדעתו, כל שבא המסרן לעשות הוא להזהיר מפני הקריאה השגויה, 'ויבואו'. אין הדבר אומר מאומה לגבי פירוש  הפסוק עצמו.

 פרופסור עופר  מוסיף ואומר כי שאלת הפרשנות  הטמונה בהערת" סבירין" תלויה בפרשנות המונח עצמו. כפי שראינו לעיל, ר' אליהו בחור מציג שתי אפשרויות שונות לפירוש המונח הזה. אם פירוש המונח הוא  שהגרסה האחרת(שאיננה גרסת המסורה) היא מובנת וסבירה יותר מנוסח המסורה, ייתכן לראות בהערה גם סיוע פרשני. לעומת זאת אם כוונת ההערה 'סבירין' אינה אלא לומר שיש מי שסבור כי יש לקרוא את הפסוק אחרת- אין כאן הערה פרשנית  שהרי אין זה הנוסח שהתקבל.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשתנו שיש בו בעיה של אי התאנה בפעלים. הוא פותח בלשון רבים וממשיך בלשון יחיד. הצגנו שתי גישות להשיב על השאלה, והדגמנו באמצעות פסקו זה את דרכם של  בעלי המסורה שמצאו לנכון להפנות את תשומת ליבנו לנוסח הנכון והראוי של הפסוק, שהוא איננו בהכרח מה שהיינו מצפים לראות, וזאת כדי להישמר מן הטעות בהעתקה ובקריאה של התורה.  

שבת שלום 

Edit Post Text