טיפ שבועי לפרשת מטות
השבת נקרא בתורה את פרשת מטות
אחד העניינים המובאים בפרשתנו באופן מפורט הוא דו השיח שבין בני גד ובני ראובן לבין משה. התורה מספרת ששבטים אלה באים אל משה בבקשה נועזת ומפתיעה: הם מבקשים שלא לעבור את הירדן אל ארץ כנען ולהתנחל בארצות שאותם כבשו ישראל לא מכבר(כמפורט בבמדבר כא).
התורה מקדישה מקום רב לדו השיח הזה (לב, א-לב). אם נעיין בפסוקים בדקדקנות, ניתן למצוא שם תהליך מעניין שבו משה "מתקן" למעשה בהדרגה את הבקשה של שני השבטים האלה ומביא אותם לידי בקשה מתוקנת ונכונה, שאליה יכול משה להיעתר, בכפוף לכך שבני גד ובני ראובן ימלאו תחילה את חובותיהם להשתתף במלחמה בארץ כנען יחד עם שאר העם(ראו למשל, נקודתית, את פירושו של רש"י לפסוק טז. פירוש שלם על ההתפתחות שבדיאלוג הממושך שבין משה לבין בני גד ובני ראובן ראו אצל: א סמט, "פרשות מטות מסעי: ביקורת צודקת או תוצאת אי הבנה? דברי משה לבני גד ולבני ראובן(לב, ו-טו)" (בתוך) עיונים בפרשות השבוע, ירושלים תשס"ב, עמ' 263–267).
נעסוק הפעם בפסוק הפתיחה של העניין הזה, פסוק המציין את הרקע הריאלי לבקשתם החריגה של שני השבטים.
וכך פותחת התורה ומספרת:"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והינה המקום מקום מקנה"(במדבר לב, א).
הפסוק נחלק באתנחתא במילה מאוד. צלע א מתארת את עושרם של בני ראובן ובני גד. צלע ב מתארת את הרקע לבקשתם החריגה, שתתואר בהמשך.
נתמקד בצלע א של הפסוק. המפסיק הגדול בצלע א הוא הטיפחא(שכח פיסוקו גדול מכח פיסוקו של הרביע שלפניו, הנתון מעל המילה 'רב'. ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ג, תל אביב תשמ"ו, עמ' 173. דוגמאות להמחשת כח ההפסקה העודף של הטיפחא על פני הרביע שלפניו הן כמובן רבות. ראו למשל במדבר א, לא : שם כ, יא). כלומר יש לקרוא את צלע א כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד–עצום מאוד". המילים 'עצום מאוד' מתייחסות, על פי פיסוק הטעמים, גם למקנה של בני ראובן וגם למקנה של בני גד.
פרשנות כזו באה לידי ביטוי במדרש: ".. וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ. לכך גלו תחלה מכל השבטים שנאמר 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי(דברי הימים א ה, כו) ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין? ממה שקראו בענין 'ומקנה רב היה לבני ראובן'...,(תנחומא מטות ה וראו גם במדבר רבה כב, ז).
מדרש זה לא הבחין בין מקנהו של שבט ראובן לבין המקנה של שבט גד, אלא ראה ככל הנראה בשני הביטויים האלה כביטוי של ריבוי.
הביטוי רב ועצום בא בפסוקים אחרים במקרא(ראו: שמות א, ט: יואל ב, ב: דברים ז, א :ישעיה ח, ז. ראו פירוש המלבי"ם לפסוק בספר יואל, וכן: מ .פרלמן חוג לטעמי המקרא מס' 48). ואולם בפסוקנו המילה 'רב' נמצאת בתחילת צלע א ואילו המילה 'ועצום' נמצאת לקראת סופה.
נראה שעובדה זו הובילה כמה מפרשים להבחין בין ריבוי צאנם של בני ראובן לבין ריבוי צאנם של בני גד.
כך למשל בפירוש כלי יקר(שנכתב על ידי ר' אפרים מלונטשיץ שחי במאה ה - 17) לפסוקנו: "מדלא ערבינהו לומר "ומקנה רב ועצום היה.." שמע מיניה שכל אחד מילתא באפיה נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח...".
פרשן זה למד מן ההפרדה בין המילה 'רב' לבין המילה 'עצום', כי שתי מילים אלה אינן נרדפות. המילה 'רב' משמשת לדעתו לריבוי מספרי ואילו המילה 'עצום' משמשת לריבוי בכח. וכך, יש הבדל באפיון המקנה של שני השבטים. מקנהו של שבט ראובן הוא רב מבחינה מספרית, ואילו מקנהו של שבט גד הוא עצום בכוח.
בדרך דומה, תוך הבחנה בין פירוש המילה 'רב' לבין המילה ועצום(ומבלי לפרש את ההבדל) מפרש גם הנצי"ב(נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין (חי בין השנים 1816–1893) בפירושו העמק דבר לפסוקנו ואלה דבריו: "לבני ראובן היה מקנה רב אבל לבני גד היה עצום מאוד...".
נראה כי פרשנים אלה מפרשים את צלע א כבעלת מבנה כיאסטי: ומקנה רב- עצום מאוד. לבני ראובן- ולבני גד.
האם פירוש זה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים? נראה כי התשובה היא שלילית, שכן כאמור לעיל, המפסיק העיקרי בצלע א הוא הטעם טיפחא הנתון תחת המילה המוקפת ולבני–גד. לפי פיסוק הטעמים, המילים 'עצום מאוד' מתייחסות הן למקנה של שבט ראובן והן למקנה של שבט גד. אילו היה פיסוק הטעמים מסכים לפירוש המפרשים הנ"ל, היה צריך להיות המפסיק העיקרי של צלע א נתון מעל המילה ראובן(בטעם זקף. ראו מ. פרלמן שם).
התייחסות מפורשת לטעמי המקרא בפסוקנו מצינו בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש( חי בגרמניה בין השנים 1808–1888) ואלה דבריו(בתרגום מגרמנית של מיכאל פרלמן ז"ל): "נראה לפי טעמי המקרא שהפועל 'עצום מאוד' מתייחס אל בני גד בזה האופן, שעדריהם היו גדולים הרבה יותר מאשר אלה של בני ראובן".
גם לפי פירושו של ר' שמשון רפאל הירש, יש להבחין בין עדריהם של שני השבטים, אלא שרש"ר הירש מפרש כי אין הבדל מהותי בין המילה 'רב' לבין המילה 'עצום', אלא שהמילה עצום הינה מילת ריבוי של רב, כלומר רב מאוד. על כל פנים נראה בעליל, כי רש"ר הירש, המבקש להסתמך על טעמי המקרא בפירושו, נמצא למעשה מפרש כנגד פיסוק הטעמים(וראו מ. פרלמן שם המאמץ עמדה זו אם כי בהסתייגות תוך שהוא מביע דעתו כי ההנה לפיה פירוש זה הולם את הטעמים מושפעת מניגון הטעמים המקובל בעדות אשכנז, המאריך את ניגון התביר ומקצר את ניגון הטיפחא, וזאת ביחס הפוך לכח פיסוקם. על תופעה זו עמד בהרחבה פרופסור ש. קוגוט במאמרו: "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת- דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות"(בתוך), ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 205–233 ).
לסיכום: עמדנו הפעם על פסוק בפרשתנו שבו מופרד הביטוי "רב ועצום' המצוי בפסוקים אחדים במקרא, לשני חלקים. ראינו כי היו מפרשים שהבינו כי לכל אחת מן המילים הללו יש משמעות שונה מחברתה. בפסוקנו, הבנה זו הובילה כמה מפרשים להבחין בין אפיון המקנה של בני גד לבין אפיון המקנה של בני ראובן. הראנו כי הבנה כזו אינה מתיישבת עם פיסוק הטעמים, והבאנו את הסברו של מיכאל פרלמן לכך שפרשנים מסוימים ראו פרשנות כזו כהולמת את פיסוק הטעמים.
שבת שלום
