טיפ שבועי לפרשת משפטים​

השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת משפטים. השבת, שבה מברכים את חודש אדר, גם נתחיל לקרא ב"ארבע פרשיות", והשבת נקרא את  "פרשת שקלים" (שמות ל , יא-טז)  (וראו דברי המשנה שקלים א, א: "באחד באדר משמיעין על השקלים...").

בפרשתנו נאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות. ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" (כג,ב).

על פסוק זה מרחיב רש"י בפירושו את דבריו שלא כדרכו , וכך הוא פותח את פירושו לפסוק:  "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו...".רש"י רומז בדבריו אלה, להצהרתו  בפירושו לבראשית ג,ח: "...ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דבור על אופניו" ( ראו: נ' ליבוביץ, "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפירושו לתורה"(בתוך) עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 505).

רש"י מצהיר אפוא בפסוק זה כי דברי חז"ל וגם הלכות הנלמדות מפסוק זה אינם מתיישבים עם  לשונו של הפסוק.

מכאן הולך רש"י ומפרט כמה מדרשות חז"ל שנאמרו על פסוק זה. אנו נתמקד בסיפא של הפסוק.

נאמר בו : "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות". רש"י מפרש תחילה את " דברי

רבותינו" :  "לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד שיירבו מחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו...אחרי רבים להטות  ויש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהם שנים המכריעין  במחייבין יותר מן המזכין... מכאן אמרו:  דיני  נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה..."

 על פי דברי חז"ל שמביא רש"י, נלמדת מן הכתוב הלכה הנוגעת לאופן הכרעת הדין בבית הדין. ההלכה קובעת  כי בדיני נפשות, אם  רוב הדיינים מבקשים לזכות את הנידון- די ברוב  של אחד כדי לזכות. לעומת זאת , אם יש רוב לחייב את הנידון מיתה, יש צורך ברוב של שני דיינים(למשל: כאשר דנים בבית דין של עשרים ושלושה, לא ניתן לחייב מיתה ברוב של שנים עשר מול אחד עשר, אלא יש צורך ברוב של שלושה עשר נגד עשרה, אך לזכות את הנידון ניתן בכל רוב שהוא).

 על ההלכות האלה ואחרות שמביא רש"י בפירושו הוא כותב, כאמור, שאין הן מיושבות על לשון המקרא.

 ומה הוא הפירוש המתיישב על לשון המקרא לדעת רש"י? "ואני אומר ליישב על אופנו כפשוטו כך פתרונו...אם ראית ישרים מטים משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם...ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן  רבים להטות  את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא וקולר יהא תלוי בצוואר העדים".

 רש"י מפרש אפוא חלק זה של הפסוק כאזהרה לדיין / לשופט, שלא ינטה ליבו אחרי הרוב אם הם מטים את המשפט שלא כדין, ואם הנאשם שואל אותו מה יהיה דינו אין להשיב לו על פי הרוב אלא על פי דעתו האישית של הדיין.

 ומה דעת טעמי המקרא? צלע ב של הפסוק מתחלקת בטעם טיפחא המצוי תחת המילה "רבים". כלומר, יש לקרוא את הפסוק: " ... ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים - להטות". כלומר התורה מצווה שלא לנטות אחרי הרבים, כאשר הם מטים את המשפט. הפירוש על פי הטעמים תומך לכאורה, במה שרש"י רואה כפשוטו של מקרא, אך איננו מתיישב עם דרשות חז"ל(ראה דיון נוסף בסוגיה זו בספרו של אמו"ר ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא,  רמת גן תשע"ג, עמ' 384-383, וכן עמ' 41).

Edit Post Text