טיפ שבועי לפרשת שפטים
בפרשת השבוע, פרשת שפטים נזכרים בין היתר איסורים הנוגעים ל"עשייה כתועבות הגוים", וכך נאמר בפרק יח פסוק ט: כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך. לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם".
ובהמשך מפרטת התורה את התועבות, בשני פסוקים שבהם נעסוק הפעם:
" לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף( י)
וחבר חבר. ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים"(יא).
נבאר תחילה את סוגי ה"עבודות" המוזכרים בפסוקים אלה. על פי הבנת המושגים נפנה לניתוח הפסוקים על פי פיסוק הטעמים ונראה האם ניתן לנמק את פיסוק הטעמים בנימוק תוכני שעניינו סוגי התועבות המוזכרות בשני הפסוקים.
רש"י (ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק י', מתייחס בהרחבה לסוגי התועבות המנויות בפסוקינו, ואלה דבריו: "מעביר בנו ובתו באש: היא עבודת המולך: עושה מדורת אש מכאן ומכאן ומעבירו בין שתיהן... איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר: אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר 'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו'(הושע ד, יב) מעונן- רבי עקיבא אומר אלו נותני עונות שאומרים- עונה פלונית יפה להתחיל. וחכמים אומרים אילו אוחזי העינים(ספרי דברים קעא) מנחש- פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו".
רש"י מפרש את "המקצועות" המפורטים בפסוק, שהם לתועבה בעיני ה', על פי דברי המדרש בספרי(וראו דברי רלב"ג בפירושו לפסוקנו). בדברי מפרשים אחרים אנו מוצאים גם פירושים אחרים למונחים אלה(ראו למשל דברי ראב"ע בפירושו לפסוק המפרש, בניגוד לרש"י כי : קוסם קסמים- יתכן היותו שם כלל ופירושו: חותכי משפט, האומרים כי כן יהיה בלא ספק... והפרט: מעונן ומנחש ומכשף...").
גם מפרשים אחרים מביעים דעות אחרות לגבי פירוש הביטויים שבפסוקים שלנו. כך למשל, הביטוי "מעביר בנו ובתו באש" מפורש על ידי ר' יוסף בכור שור (חי בצרפת במאה ה -12. ראו עליו ועל דרכו בפרשנות אצל א. ראק, פרשני המקרא, ירושלים תשפ"א(להלן: ראק), עמ'131–149): " איכא למאן דאמר(סנהדרין סד, א) בין למולך בין לשאר עבודה זרה חייב... ואיכא למאן דאמר : למולך חייב. שלא למולך פטור"(וראו גם דברי רמב"ן בפירוש לפסוקנו).
גם לגבי המונחים: מעונן ומנחש נאמרו פירושים שונים. כך למשל בפירוש המילה מעונן מביא ר' יוסף בכור שור שתי דעות: ומעונן- לשון עונה, ואיכא למאן דאמר המעביר שבעה מיני זכור על העין...".
לעומתו מפרש הרמב"ן (ר' משה בן נחמן . מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. חי בין השנים 1194–1270): "...מעונן- והוא היודע בעננים ומנחש- המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף..."(ראו גם רמב"ם הלכות עבודה זרה יא, הלכה ד).
מה הטעם לאיסורים אלה? על כך כותב ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא. חי במאה ה- 11 )בפירוש לפסוק יא: " וכל אלה תועבות' כי האמת - להיות לב אדם תמים עם בוראו, וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם, הנה לבו חסר כי הוא משובש, והרוצה לדרוש – ידרוש מהשם על פי הנביא, על כן כתוב אחריו' נביא מקרבך.." זה יהושע והעד, שאמר 'אליו תשמעון..."(ראו גם: רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ו ופרק יא: שלחן עורך יורה דעה קעט: ספר החינוך מצוה תקיז. להרחבה ראו: א הכהן, " מגיה כהלכה- על יחסי הגומלין שבין מגיה, כישוף וגורל לבין הלכה ומשפט", מחניים 14(תשס"ג) עמ' 59–78: ערך איסורי כישוף ביהדות בויקיפדיה).
מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק יא נחלק באתנחתא במילה 'באש'. יש הבחנה ברורה בין "מעביר בנו ובתו באש" לבין ה'מקצעות' האחרים. הסיבה לחלוקה זו ברורה, הן מבחינה עניינית והן מבחינה לשונית. עניינית- העברת הבן או הבת באש(בין אם נחשב כמולך ובין אם לאו) הוא מעשה חמור יתר שכרוכה בו גם פגיעה פיזית. לעומת זאת ה"מקצועות" האחרים אינם כרוכים בעוול כה חמור. לשונית: מעביר בנו וביתו באש- 3 מילים ארוכות ולכן החלוקה במילה 'באש' שומרת על איזון בין שתי הצלעות, מה גם שאין ו"ו החיבור בין המילה באש לבין המילה קסם(והעדרה גם מתקבל על הדעת עניינית, כפי שהראנו לעיל).
צלע ב נחלקת בזקף במילה קסמים. לשיטת ראב"ע, שהבאנו לעיל, החלוקה ברורה מאוד: קוסם קסמים הוא הכלל, ושאר המקצעות הן פירוט. זאת ועוד אין וא"ו החיבור לאחר המילה 'קסמים', מה שמצדיק את מקום החלוקה העיקרית של הצלע.
הסבר חלוקת הביטוי המשולש 'מענן ומנחש ומכשף' הוא פשוט: ביטוי שבו שלוש מילים הנחלק אחרי המילה השניה בטיפחא(בדרך כלל ביטויים כאלה נחלקים כך. ראו מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא, מס' 7).
נעבור עתה לעיון בפסוק יא: 'וחבר חבר. ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים'.
מהו 'חבר חבר'? רש"י מבאר: "שמצרף נחשים ועקרבים או שאר חיות למקום אחד(ראו ספרי דברים קעב. ראו פירושים נוספים אצל ראב"ע, ר' יוסף בכור שור, רמב"ן, רלב"ג ועוד).
שאל אוב: רש"י מבאר על פי מדרש ספרי: "זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו. מעלה את המת בבית השחי שלו"(וראו פירושים נוספים אצל המפרשים הנ"ל).
וידעוני- על פי רש"י: 'מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו'(ראו בבלי סנהדרין סה, ב).
ודורש אל המתים- 'כגון המעלה בזכורו והנשאל בגלגלת'(רש"י).
גם לביטויים שבפסוק יא יש הסברים רבים נוספים על הסברו של רש"י.
מבחינת פיסוק הטעמים - מקום האתנחתא בפסוק הוא תחת המילה 'חבר'. כלומר, בעלי הטעמים הבחינו בין 'חובר חבר', לבין שאר מקצועות הכישוף. הדבר תמוה לכאורה ודורש הסבר, שכן, מבחינה לשונית, יש ו"ו החיבור לפני המילים 'שואל אוב' וגם לפני המילה 'ידעוני' וגם לפני הביטוי 'דורש אל המתים'.
נראה כי לפי פירוש רש"י, המביאו בשם המדרש, יש טעם מסתבר לפיסוק הטעמים. חובר-חבר שונה מבעלי הקסמים האחרים הנזכרים בפסוק יא, בכך שהוא מבסס את קסמיו על נחשים ועקרבים. לעומת זאת כל בעלי הקסמים האחרים שבפסוק מבססים את הקסם שלהם על אברי גופם.
מבחינה לשונית, ייתכן להסביר את פשר החלוקה, בקשר שבין הפועל שאל לבין הפועל דרש הנראים קרובים זה לזה בעניינם ובמשמעם. לעומתם הפועל 'חובר' נראה רחוק במשמעו מן הפעלים הללו.
יהיו הפירושים ל'מקצועות' השונים הנזכרים בפסוקים הללו אשר יהיו, נראה כי המסר העיקרי מפסוקים אלה הוא, כדברי רלב"ג (ר' לוי בן גרשום חי בפרובאנס בין השנים 1288–1344)בפירושו לפסוק יא: "והנה אלו הדברים כלם הם רבי ההפסד והגנות, והם תועבת השם יתעלה ובגלל התועבות האלה מוריש השם יתעלה הגוים האלה מפניך".
לסיכום: עסקנו הפעם בשני פסוקים מתוך פרשת השבוע, בפירוש המונחים המופיעים בהם ובפיסוק טעמיהם. ראינו כי קיים קשר הגיוני לכל הפחות לפי חלק מן הפירושים בין פיסוק הטעמים לבין תכנם של מקצועות הכישוף הנזכרים בפסוקים אלה.
שבת שלום
