טיפ שבועי לפרשת כי תבוא

השבת נקרא בתורה את פרשת כי תבוא.  הפרשת  פותחת במצווה הקרויה "מקרא ביכורים". זהו מעין נאום שעל מביא הביכורים (ראשית כל פרי האדמה)  לשאת, בבואו עם הטנא ובו הביכורים, אל הכהן שנמצא 'במקום אשר יבחר ה'...(כו, ב).

לאחר מכן עוברת התורה לעסוק במצווה שיש לקיים בשנה השלישית (לשמיטה) הקרויה  'שנת המעשר'(כו, יב) מצווה זו קרויה בפי חכמינו "מצות ביעור מעשרות".

ננסה להבין תחילה את  הדילמה בקביעת הנושא שבה הפרשיה הזו עוסקת, ולאחר מכן נראה כיצד ניסו "לגייס" את פיסוק הטעמים בתמיכה למסורת חז"ל בפירוש פרשיה זו.

וכך נאמר בפרשתנו: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר. ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו"(כו, יב).

דיני המעשר מפורטים בכמה מקומות בתורה. דיני המעשר הקרוי 'מעשר ראשון' מפורטים בבמדבר יח(כא- כד): "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל...". דיני המעשר הקרוי 'מעשר שני' מפורטים בדברים יד( כב- כג וגם דברים יב טז-יט)וכן כתובים נוספים בתורה מלמדים אותנו על דיני המעשר הראשון והשני (ויקרא כז, ל-לא: דברים יד כה-כז: ויקרא כז, לא)בספר דברים בפרשת ראה(יד, כב-כט) נאמר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך...".

חז"ל הבחינו  בין שלושה סוגים של מעשרות. מעשר ראשון- מופרש ללויים. מעשר שני- שאותו אוכל הבעלים בירושלים(או פודה את הפירות בכסף ומעלה לירושלים ואוכל שם) ומעשר עני. כמו כן קבעו חז"ל כי מעשר שני מופרש בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה, ואילו מעשר עני מופרש בשנה השלישית והשישית (בבלי ראש השנה יב, ב).

.על רקע דני המעשר המפורטים בתורה, אנו אמורים להבין את האמור בפרשתנו: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך..., שנת המעשר ונתתה ללוי...".

 ואולם הפסוק מעורר קושי וכבר העיר שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) בפירושו לפסוק: "ענין הפרשה הזאת מבולבל מאד לשיטת רז"ל שהרי לדבריהם(מעשר שני פרק ה משנה י: ספרי כי תבוא פיסקא ג) היא מדברת בשלושה  מיני מעשרות, אע"פ שהכתוב לא הבדיל ביניהם כלל: כי הנה לדבריהם  'ונתת ללוי- מעשר ראשון, 'ולגר ליתום ולאלמנה'- מעשר עני. 'לא אכלתי באוני'- מעשר שני. והנה הכתוב מזכירו תמיד בלשון יחיד כאילו אינו אלא אחד...".

שד"ל מוצא קושי בשיטת חז"ל לגבי סדר המעשרות וסוגיהם לנוכח הפסוקים שלפנינו שנוקטים לשון יחיד 'מעשר', ולא לשון רבים 'מעשרות'.

 קשיים אלה ואחרים הוליכו למחלוקת  קשה בין כתות שונות בעם ישראל עוד בימי הבית השני(על ההבדלים בין השיטות השונות בדיני המעשרות בתקופת בית המקדש השני ובתקופות מאוחרות יותר, ראו: י. ארדר, "דיני מעשר ראשון ומעשר שני במגילת המקדש ובספר היובלים לאור השיח הקראי הקדום", מגילות יג(תשע"ז) עמ' 231–267).

שד"ל עצמו מעניק פירוש יוצא דופן לפרשת "ביעור מעשרות" ואלה דבריו:  "לפיכך נראה לי שאין הכתוב מדבר אלא במעשר אחד והוא מעשר שני הנאכל לבעלים בירושלים, ומפני שהיה קרוב הדבר שלא יספיקו הבעלים לאכלו שם מידי שנה בשנה, היו משהים הנותר משנה לשנה האחרת. והנה התירה התורה לעשות כן עד שלוש שנים, אבל בשנה השלישית, אם עדיין לא הספיקו הבעלים לאכלו כולו בירושלים, צוותה תורה שיוציאו אותו בעירם ויתנוהו ללוי ולעני. והנה בכל שנה שלישית, היה בעל הבית לוקח עמו מה שהיה יכול לאכול בירושלים והשאר היה מניח בעירו ומוציאו לעניים, ובהיותו בירושלים היה אומר: עתה השלמתי לבערו מביתי כי קצתו אכלתי כמשפט  וקצתו נתתי לעניים... ונראה כי אחר שרבו הרמאים הגוזלים מתנות עניים והיו אומרים לעניים: אין לנו שום מותר מעשר שני לתת לכם כי כבר אכלנוהו בירושלים- גזרו חכמים כי בשנה השלישית לא יפרישו מעשר שני, אבל המעשר שמפרישים יהיה כולו לעניים".

שד"ל מעניק פרשנות  חריגה להתפתחות דיני המעשרות. לדעתו , דין 'מעשר עני' אינו אלא תקנת חכמים, כאשר נוכחו לדעת שבעלי השדות היו נמנעים מלתת את  המעשר השני שלא העלו לירושלים- לעניים, גזרו  שבשתי שנים בתוך מחזור השמיטה, יהיה המעשר כולו לעניים.

 פירושו של שד"ל, לפיו דין מעשר עני אינו אלא "מצווה דרבנן" איננו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. נראה כי שד"ל נאמן כאן להצהרתו בהקדמתו לפירוש לתורה בה הוא כותב: " כשאנו מניחים את המסורת כיסוד מוסד של פרשנות המקרא, אין אנו מתכוונים בזה שבהבנת פסוקי התנ"ך עלינו להימשך ללא ערעור וללא סיג אחר המשמעות שייחסו להם חכמי המשנה והתלמוד. כי דרך זו תוביל אותנו פעמים לא מעטות הרחק מן האמת הצרופה... אבל הוא הדין גם ביחס לפרקים העוסקים במצוות עשה ולא תעשה".

 לעומת שד"ל, מוצא ר' שמשון רפאל הירש (מאבות התנועה הניאו אורתודוקסית בגרמניה. חי בין השנים1808– 1888)  את הפרשה הזו, פרשת, ביעור מעשרות" כהולמת את דיני המעשרות של חז"ל ואף מוצא לפרשנותו סמך בטעמי המקרא, ואלו דבריו: "כבר נאמר בפרשת מעשרות העיקרית(לעיל יד כב- כט) שנוסף על המעשר הניתן בכל שנה ללויים, יש להפריש מעשר שני בכל שנה ראשונה, שניה רביעית וחמישית של מחזור השמיטה ומעשר זה נאכל על ידי הבעלים בעיר המקדש, ואילו בשנה השלישית והשישית... הבעלים אינם אוכלים את המעשר השני אלא הוא מופרש כמעשר עני שיחולק לעניים... לפי זה, סדר המעשרות האלה יוצר מחזור מעשרות בן שלוש שנים. בתוך כל מחזור המסתיים בשנה השלישית, יש  לתת את כל שלושת מיני המעשרות ועד לסוף השנה השלישית יש להשלים את הנתינה... מסתבר מאוד שמשום כך קרויה השנה השלישית 'שנת המעשר'.

וכאן עובר רש"ר הירש ומשיב לשאלת  שד"ל (בלי להזכירו בשמו)על נוסח הפסוק: 'שנת המעשר'(לשון יחיד) , ואלו דבריו: והנה לא נאמר כאן שנת המעשרות ... אלא שנת המעשר:  השנה שבה נוהג המעשר שלא נהג בשתי השנים הקודמות...".

וכאן מביא רש"ר הירש ראיה לדבריו מטעמי המקרא ואלו דבריו: "על סיום זה של מחזור שלוש השנים של המעשרות נאמר כאן 'כי תכלה לעשר..., משמע מהטעם המפסיק החזק יותר בתיבת 'ללוי'(הווי אומר, חזק יותר מן הטעם המפסיק בתיבת 'לגר') שהכוונה(ב'ונתת ללוי') היא למעשר ראשון הניתן ללוי כלוי. לפי זה נזכרו כאן  שני המעשרות שיש לתת בכל שנה שלישית(אבל הביטוי 'שנת המעשר'- מתייחס רק למעשר המיוחד של השנה השלישית, הוא מעשר עני נ.ו).

 מה לומד רש"ר הירש מפיסוק הטעמים? הביטוי: "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה" שבפסוקנו, מחולק על פי פיסוק הטעמים, כך: המילה ללוי מוטעמת ברביע. המילה לגר מוטעמת בפשטא, שכח פיסוקו קטן מכח פיסוקו של הרביע. לכן יש לקרוא: 'ונתת ללוי- לגר, ליתום ולאלמנה'.

 רש"ר הירש למד מהפרדה זו שבין המילה 'ללוי', לבין המילה 'לגר' שהכוונה במילים 'ונתת ללוי'- למעשר ראשון הניתן ללוי, ואילו המילים 'לגר ליתום ולאלמנה' מתייחסות למעשר עני. כך נצטרפו להם שני המעשרות שיש לתיתם בשנה השלישית (והשישית), אבל השנה עצמה נקראת כאמור שנת המעשר(לשון יחיד)  בגלל המעשר החריג שלא נהג בשתי השנים הקדמות , הוא מעשר עני.

 יצויין כי הביטוי 'לגר ליתום ולאלמנה'(ללא הלוי) מוזכר כמה פעמים בספר דברים(ורק בספר דברים ראו: כד, יט: כד, כ: כד, כא). אולם הצירוף,: 'ללוי, לגר ליתום ולאלמנה' מופיע רק בפסוקנו. רש"ר הירש מביא אפוא ראיה מפיסוק הטעמים לכך שפסוקנו רומז לשני סוגי המעשרות הנוהגים בשנה השלישית(והשישית): מעשר ראשון ומעשר עני.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך הפרשה שעננינו המצווה הקרויה בפי רבותינו "ביעור מעשרות" שיש לבצעו בשנה שלישית לשמיטה. עמדנו על הקושי  שבפירוש  זה והיצגנו את הרקע לשיטות שפירשו את הפרשה הזו באופן אחרשלא על פי הלכת חז"ל. לעומת זאת, הבאנו את דברי רש"ר הירש אשר ראה בפיסוק הטעמים בפסוק ראיה לשיטת חז"ל, לפיה מצוות ביעור המעשרות מתייחסת לכל המעשרות שיש לתת אותן למישהו אחר: ללוי(מעשר ראשון), לגר ליתום ולאלמנוה(מעשר עני). על פיה דברים האלה מבאר  רש"ר הירש את פשר הביטוי "שנת המעשר"(בלשון יחיד) שבפרשתנו.

שבת שלום

Edit Post Text