טיפ שבועי לפרשת נצבים

השבת נקרא בתורה את פרשת נצבים. נעסוק הפעם בפסוק מן הפרשה שפיסוק הטעמים בו מעורר קושי שעורר את אחד הפרשנים להציע פיסוק טעמים חילופי לפסוק.

בפרק כט פסוק כג אנו קוראים: "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. מה חרי האף הגדול הזה" . פסוק זה  שבו תמיהת העמים, נתון בתוך נאומו האחרון של משה אל העם בו הוא מזהיר את העם מפניה סטיה מדרך ה' לעבודת אלהים אחרים. משה מתאר את החורבן שעלול לבוא על הארץ אם ייטה שבט או משפחה מדרך הישר וילך בשרירות ליבו. התשובה לתמיהה נתונה בפסוק הבא(כד) שלא נעסוק בו כאן.

מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק באתנחתא במילה  הזאת. לפנינו לשון אמירה הנחלקת,  כרוב המקרים,  באמצעו של הדיבור עצמו.

נתמקד בצלע ב. חלוקתה הפנימית מעוררת קושי. צלע ב נחלקת בטיפחא במילה הגדול. הביטוי בין שלוש המילים 'חרי האף הגדול'  נחלק בתביר במילה חרי, כלומר יש לקרוא: "מה חרי, האף הגדול- הזה".

 הביטוי 'חרי האף הגדול'(וגם 'חרי  אף') לא נזכר עוד במקרא. לעומת זאת הביטוי 'בחרי אף' נמצא במקרא חמש פעמים(שמות יא, ח: שמואל א כ, לד: ישעיהו ז, ד: איכה ב, ג: דברי הימים ב כה, י).

מהו 'חרון' ומהו 'אף'? אף הוא האיבר שבו אנו מריחים. אבל פירוש המילה אף, הוא גם כעס, כמו שניתן ללמוד מפסוק כב בפרשתנו: "אשר ... באפו ובחמתו" המילה 'אף' היא מקבילה ל'חמה' וכן "כי יגרתי מפני האף והחמה'(ט, יט). המילה 'אף' היא אפוא מילה  המתארת כעס.

צמד המילים 'אף וחמה' מופיע בפסוקים רבים, כגון הפסוק בפרשתנו  'ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול...'(דברים כט, כז) וכן:  "ונלחמתי אני אתכם ביד נטויה  ובזרוע חזקה. ובאף ובחמה ובקצף גדול" (ירמיה כא, ה. ראו גם ירמיה ל, כג: שם לו, ז: יחזקאל ה, טו: מיכה ה, יד).

יתר על כן, ישנם פסוקים בהם באות המילים 'אף' ו'חמה'  בצורות הנראות כתקבולת,  עובדה המחזקת את ההבנה כי שתי מלים אלה אינן אלא מילים נרדפות, כגון: "הרף מאף ועזב חמה. אל תתחר אך להרע"(תהלים לז, ח), "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף"(משלי טו, א), וכן: "אל תתרע את בעל אף. ואת איש חמות לא תבוא"(משלי כב, כד).

ואולם, כידוע, קיימת שיטה בפרשנות התנ"ך שאיננה מקבלת עיקרון זה של "מילים נרדפות" ומעניקה מובן שונה ונפרד לכל אחת ממילים אלה הנראות כנרדפות. ידועים בהקשר זה דברי מלבי"ם(ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1809–1879) הכותב(בהקדמתו לפירוש לספר ישעיה)" לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם הפשוטים או הכפולים מלות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כונה מיוחדת עד שכל המלות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל מאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשר להמליץ האלהי להניח תחתיה מילה אחרת"(על דרכי פרשנותו של מלב"ים ראו: ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם לאור פירושיו לבראשית ד להושע יד ולתהלים פט(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות י מנחת ידידות והוקרה לשמואל ורגון, רמת גן תשע"א, עמ'473–500).

 נאמן לדרכו זו מפרש מלבי"ם כי יש הבדל בין' אף' לבין 'חמה', ואלו דבריו בפירושו למשלי טו, א: "אף הוא הכעס החיצוני הגלוי לעין(כמו האף הבולט באמצע  הפנים)... חמה היא הכעס הפנימי השמור בלב...".

 גם המילה חרון מתארת כעס, כך למשל: 'ויצא מעם פרעה בחרי אף'(שמות  יא, ח ): 'ויחר אף ה' ביום ההוא..."(במדבר לב, י): 'ישלח בם חרון אפו עברה וזעם...'(תהלים עח, מט). בכל הפסוקים האלה החרון והאף הם מלים המתארות כעס.

בכל הנוגע לפירוש פסוקנו, נשאלת השאלה: האם המילה 'הגדול' מתייחסת ל'אף'  או לחרון? על פי פיסוק הטעמים שלפנינו, נראה כי  המילה 'הגדול' מתייחסת ל'אף', שהרי צמד המילים 'האף הגדול' מוטעם במרכא ובטיפחא וסימן הוא שהם ביטוי אחד.

פרשנות כזו רומזת אולי לאפשרות שפירוש המילה 'אף' בפסוקנו איננו - כעס אלא האיבר שבגוף. כביכול, האף שבגוף (המדומה) של הקדוש ברוך הוא הוא הכועס. ועל פירוש כזה רומז רש"י בפירוש לפסוק יט בדיבור המתחיל 'יעשן אף ה', ואלו דבריו: "על ידי כעס, הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף וכן (שמואל  ב, כב, ט) 'עלה עשן באפו', ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האזן בדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ'.

על כל פנים, נראה ששד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) התקשה בפיסוק הטעמים הזה (ואולי גם בפירוש המשתמע ממנו, מפני בעיית ההגשמה) והציע (בקיצור נמרץ)  פיסוק טעמים חילופי לפסוקנו ואלה דבריו: "לפי דעתי ראוי להטעים  מה חרי האף הגדול הזה (מה במונח. חורי- במרכא. 'האף' בתביר). על פי חלוקה זו, המילה הגדול מתייחסת למילה 'חרי', לכעס, ולא למילה האף. כלומר- החרון הוא הגדול ולא האף(על בעיית ההגשמה ראו הקדמתו של שד"ל לפירוש לתורה וכן פירושו לבראשית ח, כא שם נאמר 'וירח ה' את ריח הניחח..' ועל כך כותב שד"ל: "והנה מליצה הזאת, הדבר ידוע שאינה אלא על דעת דיברה תורה כלשון בני אדם לפי מצב בינת אנשי הדור שהנביא עומד בו...").

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע שפיסוק הטעמים בו עורר ככל הנראה קושי אצל שד"ל ולכן הציע פיסוק טעמים חילופי. היצענו כי הקושי בפסוק נעוץ בהסתייגו מכל ביטוי של הגשמת האל, מגמה ששד"ל כפרשנים מסורתיים אחרים ניסו לקדם ככול האפשר במסגרת פירושיהם.

שבת שלום, שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

Edit Post Text