טיפ שבועי לפרשת וילך
השבת נקרא בתורה את פרשת וילך.
הפרשה פותחת פסוק: "וילך משה. וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל"(לא, א). המילה 'וילך' מופיעה בתנ"ך פעמים רבות ועל פי רוב ההליכה מתוארת כהליכה אל יעד מסוים, כגון הפסוק: "וילך למסעיו מנגב...(בראשית יג, ג) ואף בפרשתנו: "...וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" (לד, יד) ואולם בפסוקנו, ההליכה נותרה לכאורה כסתמית, ללא מטרה או יעד.
ואכן, כמה מפרשים מצאו לנכון להתייחס להעדר "יעד הליכה" בפסוק, ואלה דברי ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא. חי במאה ה- 11) בפירושו לפסוקנו "הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע...".
נראה כי אף הרמב"ן (ר' משה בן נחמן . מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. חי בין השנים 1194–1270) בפירושו לפסוק חש בקושי זה, וכתב: "כאשר השלים כל דבריו, אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאוהליו...ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבודם, כמי שרוצה להפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו".
בניגוד לשני מפרשים אלה, המפרשים פירוש מקומי את פשר הליכתו של משה המתוארת בפסוק, מצא לנכון ר' עובדיה ספורנו (חי באיטליה במאה ה – 16) לפרש את המילה 'וילך' בפסוקנו באופן כללי, שיש בו כדי להסביר את השימוש הקיים לעיתים במילה 'וילך' בתורה, ואלו דבריו: "וילך משה התעורר לזה, כמו 'וילך איש מבית לוי'(שמות ב, א), 'וילך ויעבד...'(יז, ג) ודומיהם, וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית, התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה...".
נראה כי ר' עובדיה ספורנו מקשר בין הפירוש הכללי שהוא מפרש את המילה 'וילך' בפסוקים רבים לבין משמעותה של המילה 'וילך' בפסוקנו. ר"ע עובדיה ספורנו רואה בפירוש פסוקנו יישום של הכלל שקבע בראש דבריו:"התעורר לנחם את ישראל על מיתתו..." בראש דבריו קבע ר"ע ספורנו כי פירושה הכללי של המילה 'וילך' הוא לשון התעוררות, וכאישוש לדבריו פירש אף המילה 'וילך' בפסוקנו כלשון התעוררות.
מבחינת פיסוק הטעמים, נראה כי חלוקת פסוקנו מובנת ופשוטה. הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'משה', בין שני הפעלים(וילך, וידבר. על חלוקה זו ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 1 ).
על רקע זה נעיין עתה בדברי מלבי"ם (ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1809–1879) בפירושו לפסוקנו הכותב " ההליכה וגם הדיבור היה אל כל ישראל...".
פירושו של מלבי"ם אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן אם המילים 'אל כל ישראל' בפסוקנו מתייחסות גם להליכה וגם לדיבור, היה לכאורה צריכה להיות חלוקתו העיקרית של הפסוק במילה 'האלה'(ואולי אז היה ניתן להציע פיסוק טעמים חילופי לפסוק, ללא אתנח, והמילה משה- ברביע).
ואולם, על הטענה שפירוש מלב"ים אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים ניתן לכאורה להשיג ולומר: הרי מצאנו פסוקים שבהם יש הכרח לפרש שמילים הנמצאות בצלע ב של הפסוק מתייחסות גם לאמור בצלע א של הפסוק, שאם לא נאמר כן יימצא הפסוק חסר מובן.
כך למשל כותב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800 ) על הפסוק בבראשית לד, כח כדלקמן: "לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו...". ,
וכן כתב שד"ל בפירוש לפסוק בישעיה ב, יב: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם. ועל כל נשא ושפל": "....אך זה אחד ממשפטי הטעמים כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין, חולקין הפסוק לשני חלקים ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע. אף על פי שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק כמו: 'בעצם היום הזה בא נח...(בראשית ז, יג) וכן: 'את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם...(שם לד, כ) וכן: 'וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים . וערת אלים מאדמים וערות תחשים הביאו(שמות לה, כג)".
נמצאנו למדים אפוא כי לדעת שד"ל, קיים כלל בפיסוק הטעמים לפיו כאשר לא ניתן לטעות בהבנת משמעות הכתוב, הרשו בעלי הטעמים לעצמם לסטות ממבנהו התחבירי וההגיוני של הפסוק כאשר מבנה זה היה דורש את החלוקה במילה הסמוכה לסוף הפסוק, חלוקה שהיא "כבדה על הקורא". כדי לאזן את אורכן של צלעות הפסוק ולהנעים בכך את קריאתו, נהגו בעלי הטעמים להקדים את האתנחתא לאמצע הפסוק או קרוב לאמצעו.
האם ניתן להשתמש בכלל זה אף בפסוקנו ולטעון, כדברי המלבי"ם, כי המלים "אל כל ישראל" מתייחסות גם לצלע א ולפועל 'וילך'?
נראה לנו כי, בניגוד לפסוקים עליהם מדבר שד"ל בפירושיו, בפסוקנו לא ניתן לומר כן, שכן פסוקנו הוא פסוק קצר ואין בו שום בעיה של 'כובד קריאה'. אין כל סיבה לחלקו לשתי צלעות קטנות רק מטעם של "דרכי הקריאה" או "כבדות הקריאה", בפרט בשעה שקיים טעם ברור הרבה יותר לחלוקת פסוקנו לשתי צלעות והוא, חלוקה בין שתי פעולות. זאת בניגוד לפסוקים אליהם התייחס שד"ל, בהם אין לפסוק מובן אם לא נפרש, למשל, שהמילה 'הביאו' בשמות לה, כג מתייחסת גם לצלע א ולא רק לסוגי העורות המפורטות בצלע ב.
אשר על כן, נראה כי פירוש של מלבי"ם לפסוקנו אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. לעומת זאת, פירושיהם של ראב"ע, רמב"ן וספורנו המעניקים (כל אחד בדרכו) פשר ומשמעות ל"הליכת משה" הסתמית לכאורה שבתחילת הפסוק- מתאימים לפיסוק הטעמים.
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק הראשון של הפרשה ובפירוש המילה 'וילך' הפותחת את הפרשה והנראית חריגה מאחר שלא מצוין יעד ההליכה. ראינו פירושים שונים המפרשים את יעד ההליכה באופן ממנו משתמעת הסכמה עם פיסוק הטעמים שבפסוק. לעומתם הבאנו דברי מלבי"ם המפרש כי ההליכה היתה 'אל כל ישראל', פירוש שאינו עולה לכאורה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים.
שבת שלום, גמר חתימה טובה וחג שמח
