טיפ שבועי לשבת חול המועד סוכות

בשבת חול המועד סוכות נוהגים לקרוא בתורה את פרשת המועדות מתוך פרשת כי תשא  שבספר שמות (לג, יב– לד, כו). לקראת סיום הקריאה יש סקירה של השבת ושלושת הרגלים ודיניהם(לד, כא והלאה).

 הקריאה מסתיימת בפסוק: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך. לא תבשל גדי בחלב אמו" (לד, כו).

סקירה דומה של המועדים  ישנה כבר בפרק כג (יד- יט). את הקריאה הזו אנו קוראים בחול המועד פסח(ביום  ג' של חול המועד). אף סקירה זהו מסתיימת בפסוק זהה בנוסחו לפסוק כו, בקריאה שנקרא השבת: "ראשית בכורי אדמתך..." (שמות כג, יט. פסוק זהה לצלע ב מופיע גם בדברים יד, כא אך שם אין סקירה של המועדים לפניו).

 כבר נתחבטו פרשנים בשאלה הכללית של טעם הכפילות בין שתי סקירות המועדים ובטעם הדבר כתב הנצי"ב מוולוזין(נפתלי צבי יהודה ברלין. חי בין השנים 1816–1893) בפירוש העמק דבר לפרק לד פסוק יח: " לא בא הכתוב לבאר שלש רגלים  שכבר כתיב לפני מעשה העגל, אלא בא בהוספת ענין להזהר בדרך מוסר ולעשות מסילות בלב ישראל בזמנים הללו להשריש בהם יראת ה' ואמונה. על כן לא הקדים הכתוב כאן 'שלש רגלים תחוג לי בשנה' אלא הקדים להזהיר בחג המצות, באשר הוא חודש האביב, להצמיח בו זרע עבודת ה' על ידי מצוות התלויות בו....,"(וברוח רעיון זה מפרש הנצי"ב את ההבדלים בין שתי הפרשיות)/

הפסוקים הדומים בין שתי הסקירות  מאפשרים לנו להשוות בין הפסוקים ולעמוד על  הנימוקים לפיסוק הטעמים במקומות בהם יש הבדלים בין הפסוקים הנראים דומים למראה.

נפתח  בפסוק יח בפרק לד הפותח את סקירת החגים: "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות  אשר צויתך למועד חדש האביב. כי בחדש האביב יצאת ממצרים"

הפסוק נחלק באתנחתא במילה האביב. נראה כי הפסוק נחלק בין הציווי לבין הנימוק המצוי בצלע ב: "כי בחדש האביב...".

 והנה הפסוק המקביל בפרק כג (טו): "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים. ולא יראו פני ריקם". הפסוק נחלק באתנחתא במילה ממצרים. בפסוק זה יש רכיב שאיננו מצוי בפסוק שבפרק לד "ולא יראו פני ריקם". זה צווי נפרד שנוגע למה שיש להביא כאשר בא היחיד מישראל לקיים את מצוות הראיה בחג המצות.

שינוי זה  במבנה הפסוק גורם לשינוי בפיסוק הטעמים. בפסוק שבפרק כג, הנימוק "כי בו יצאת ממצרים" נמצא בתוך צלע א. בפסוק זה יש טעם אחר לחלוקת הפסוק לצלעותיו. צלע א עוסקת במצוות שמירת חג המצות ובטעמה  ואילו צלע ב עוסקת באיסור אחר: האיסור לקיים את מצות הראיה–ריקם(ראו דברי חז"ל בבלי חגיגה ז, א שהם מקור דברי רש"י על אתר: "כשתבואו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות". ראו גם דברי הנצי"ב בפירוש לפסוק ורש"י לפרק לד פסוק כ).

 השינוי בחלוקה הראשית של הפסוק והארכת צלע א(לעומת הפסוק בפרק לד) גורר אחריו שינויים בסדר הטעמים בצלע א בין שני הפסוקים. בפסוק שבפרק לד, המילים 'למועד חודש האביב' מסיימות את צלע א. לא כן הדבר בפסוק שבפרק כג. לכן מילים אלה מוטעמות שם במונח ובזקף. תוספת המילים בצלע א בפסוק שבפרק כג באה לידי ביטוי בהטעמת הביטוי 'שבעת ימים' במונח ובתלישא קטנה והמילים 'תאכל מצות' מוטעמות שם בקדמא ואזלא(כמו המלים 'שבעת ימים' בפסוק המקביל שבפרק לד).

הפסוק הבא שהוא בר השוואה לפרשת המועדים שבפרשת משפטים הוא פסוק כב: "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים. וחג האסיף תקופת השנה". הפסוק נחלק באתנחתא במילה חטים וטעם החלוקה נראה ברור. צלע א עוסקת בחג השבועות ואילו צלע ב עוסקת בחג האסיף.

הפסוק המקביל לפסוק זה בפרשת המועדים שבפרשת משפטים הוא פסוק טז: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה".

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'בשדה'. גם כאן טעם החלוקה הראשית נראה ברור. צלע א עוסקת בחג הקציר ואילו צלע ב עוסקת בחג האסיף.

 בפסוק שבפרשת משפטים, צלע ב ארוכה יותר מצלע ב שבפסוק שבפרשת כי תשא. נראה כי זהו הטעם  לתוספת הטעם המפסיק (פשטא) במילה 'האסף'(וכן נוסף המשרת שלו- מהפך, במילה 'וחג').

מן הראוי לשים לב לשינוי במינוחים בין שני הפסוקים: הפסוק בפרק לד מדבר על חג שבועות שהוא 'בכורי קציר חיטים' ואילו הפסוק בפרק כג מדבר על 'חג הקציר'(ועל כך נדרש במכילתא כי פסוקנו בא לחדש שגם בשנה שביעית, אף על פי שאין חרישה וזריעה, נוהגים החגים שבועות וסוכות, למרות שאין קציר ואין אסיף ועל כך כתב הנצי"ב בפירושו לפרק לד פסוק כב "ועל פי זה באו כל השנויים דשתי פרשיות הללו, דמשום הכי נקרא כאן 'חג שבועות'  ולא 'חג הקציר' ומשום הכי כתיב כאן 'בכורי קציר חטים' ולא 'בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה' דמשמעו בכורי שבעת המינים, אבל כאן בשביעית, אין לך אלא בכורי קציר חטים שהוא שתי הלחם...").

גם בצלע ב יש שינוי בביטויים בין שני הפסוקים. הפסוק בפרק לד מדבר על כך שחג האסיף הוא 'תקופת השנה' , ואילו פסוק טז בפרק  כג   מדבר על חג האסיף שהוא בצאת השנה (ראו על שוני זה את דברי חז"ל בתלמוד הירושלמי ראש השנה פרק א הלכה ב: " וחג האסיף בצאת השנה ולהלן כתיב 'וחג האסיף תקופת השנה'. איזה הוא חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף  ושנה יוצאת בו? הוי אומר זה תשרי . מכאן שלשנים מתשרי מנינן". יצויין  כי ההשלכות  המשפטיות של האבחנה בין 'תקופת השנה' לבין 'צאת השנה' נוגעות לדיני גיטין, שטרות ונדרים. ראו בפירוש תורה תמימה של הרב יחיאל אפשטיין על הפסוק, אות קטז).

הפסוק הבא שהוא בר השואה בין שתי הפרשיות הוא פסוק כג: "שלש פעמים בשנה. יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלהי ישראל". הפסוק נחלק  באתנחתא במילה בשנה. צלע א היא תיאור הזמן, צלע ב היא מצוות הראיה.

הפסוק המקביל לפסוק  כג בפרשת משפטים הוא פסוק יז: "שלש פעמים בשנה. יראה כל זכורך אל פני האדן ה". גם פסוק זה נחלק באתנחתא לאחר תיאור הזמן, במילה בשנה. צלע ב בפסוק זה קצרה יותר ועל כן אין בה תביר(בניגוד לפסוק שבפרשת כי תשא). הבדל נוסף בין שני הפסוקים הוא שבפסוק בפרשת משפטים נאמר: 'אל פני' ואילו בפרשת כי תשא נאמר: את פני(הנצי"ב בפירושו לשמות לד מפרש את השינוי לפי שיטתו. לדעתו, הסיבה לשינוי נעוצה בכך שבפרשת משפטים מדובר על 6 שנות העבודה ובני ישראל באים 'אל ה', ואילו בפרשת כי תשא מדובר על שנת השבע, שנת השמיטה. לכן  כל אחד מישראל רחוק במחשבתו מעבודותיו ולכן ברגלים מוסיפים דביקות בה' ומכאן השימוש במילה 'את' פני- כביכול האדם עומד יחד עם הקדוש ברוך הוא).

עוד יצוין כי בשני הפסוקים יש פסק בין המילה 'האדון' לבין המילה 'ה', ונראה שטעמו של פסק זה הוא להפריד בין שם קודש לבין התיבה הסמוכה לו (ראו: ל. הימלפרב, "תפקידו הפרשני של הפסק"(בתוך) מ. ארנד וש. פוירשטיין (עורכים) דרכים במקרא ובהוראתו, רמת גן תשנ"ז, עמ'117–129 ובפרט בעמוד 123).

הפסוק האחרון שמן הראוי לעיין  בו מבחינת ההשוואה בין שתי הפרשיות הוא פסוק כה: "לא תשחט על חמץ דם זבחי. ולא ילין לבקר זבח חג הפסח". הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת דם-זבחי. נראה כי הוא נחלק בין שני האיסורים המפורטים בו. האחד- האיסור לשחוט את הזבח על החמץ(חז"ל פירשו פסוק זה כאיסור לשחוט את קורבן הפסח בעוד החמץ קיים-ראו בבלי פסחים ה עמוד א. ראו גם רש"י בפירושו לפסוק).

צלע ב של הפסוק עוסקת באיסור אחר, האיסור להלין את זבח הפסח עד הבוקר(לדעת הנצי"ב בפירושו לפסוק- הפשט הוא שמדובר על קורבן החגיגה(והוא גם מסביר מדוע קרבן החגיגה רלבנטי יותר דווקא בשנת שמיטה שבה עוסק פסוק זה לפי שיטתו), אך לפי חז"ל  בבלי פסחים נט, ב מדובר על קורבן הפסח(הנצי"ב טורח לצין כי אין זה פשוטו של מקרא). את קורבן הפסח יש לאכול עד חצות הלילה ואסור להלינו עד הבוקר(וזהו לאו הניתק לעשה שאם נותר ממנו עד בוקר, יש לשרוף את הנותר. ראו: שמות  יב, י).

והנה הפסוק המקביל מפרשת משפטים: "לא תזבח על חמץ דם זבחי. ולא ילין חלב חגי עד בקר"(כג, יח) . הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת דם–זבחי ומבנהו דומה למבנה של הפסוק המקביל בפרשת כי תשא.

 צלע א עניינה באיסור לשחוט את הפסח בעוד החמץ קיים. כך פירשו חז"ל את הפסוק כאמור(וראו רש"י בפירושיו לשני הפסוקים).

יש ליתן את הדעת לצלע ב של שני הפסוקים שאיננה דומה. בעוד בפרשת כי תשא נאמר: 'ולא ילין לבקר זבח חג הפסח', בפסוק שבפרשת  משפטים נאמר: 'ולא ילין חלב חגי עד בקר'. מדובר כאמור באיסור אחר מזה המפורט בצלע א של הפסוק וחז"ל פירשו את הפסוק שבפרשת משפטים כמתייחס לקורבן חגיגה הבא אף הוא בליל הפסח וכך נאמר בתלמוד(בבלי פסחים עא, א) "אמר רב כהנא: מנין לאיסורי חגיגת חמשה עשר שנפסלין בלינה? שנאמר 'ולא ילין חלב חגי עד בקר' וסמיך ליה 'ראשית- למימרא דהאי בקר- בקר ראשון". רב כהנא לומד מסמיכות הפסוקים שבין פסוק זה לבין הפסוק: 'ראשית ביכורי אדמתך...."(שכמותו יש בשתי הפרשיות) שקרבן חגיגה שמביאים בליל טו בניסן נפסל בלינה, כלומר אם חלף הלילה ולא נאכל בשר הקורבן- לא ניתן לאוכלו עוד(וראו גם פסחים נט, ב).

לסיכום: עסקנו הפעם במספר פסוקים שעניינם שלושת הרגלים ודיניהם. מיקדנו את העיון בפסוקים הדומים זה לזה בין פרשת כי תישא(שבה נקרא השבת) לבין פרשת משפטים, תוך שאנו מציינים את ההבדלים בדינים ובפיסוק הטעמים בין הפסוקים.  ראינו שהשינויים בפיסוק הטעמים נגזרים על פי רוב מאורכן המשתנה של הצלעות ומן הצורך להוסיף או להפחית במספר המפסיקים בתוך כל צלע.

שבת שלום ומועדים לשמחה 

Edit Post Text