טיפ שבועי לפרשת מקץ- שבת חנוכה

הפעם נעסוק בהפטרה שנקרא השבת, שבת פרשת מקץ. פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בחג החנוכה, וכך גם השנה. בשבת שבחג החנוכה נוהגים להפטיר בספר זכריה, בנבואה  העוסקת במראה המנורה(ב, יד–ד, ז. דין זה כבר נאמר בתלמוד הבבלי, מגילה לא, א). הפטרה זו נקראת גם בשבת פרשת בהעלותך, שאף היא עוסקת בתחילתה במעשה המנורה.

במקרה זה יש דמיון  גלוי בין תוכן ההפטרה לבין חג החנוכה שאנו נמצאים בו וההפטרה אינה קשורה לפרשת מקץ שאותה אנו קוראים השבת, מבחינת הנושא שבו היא עוסקת (ראו: ב. לאו, "הפטרת בהעלותך שבת ראשונה של חנוכה זכריה ב, יד- ד, ז" (בתוך) מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים  תש"ע (להלן: מפטירין), עמ' 410–412).

הנביא זכריה חי בתקופתו של המלך דריוש(זכריה א, א). זו ראשית התקופה הפרסית שלאחר ימי גלות בבל, ימי בניין הבית השני, למן שנת מלכותו השניה ועד שנת מלכותו השישית של דריוש מלך פרס(520–516 לפני הספירה). תקופה זו לוותה בהרבה תקוות וברוח זו נפתחת הפטרתנו: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא..."(ב, יד). בת ציון מוזמנת לשיר ולשמוח, כי ה' עומד לשכון בציון ולבחור מחדש בירושלים. עם זאת, באשר לתקופה שאליה מכוונת הנבואה שבראש הפטרתנו אין הדברים כה ברורים, וכדברי רד"ק בפירושו לפסוק הראשון של ההפטרה:  "יתכן לפרש נבואה זו עד 'ממעון קדשו'(פסוק יז) עתידה לימות המשיח, בעבור שאמר' ונלוו גוים רבים(טו) 'הס כל בשר'(יז) ולא ראינו זה בבית שני, אלא ששאר כל הפרשה ענינה בבית שני שדבר על יהושע ועל זרובבל".

 אנו נעסוק במראה המנורה החותם את ההפטרה (ד, א-ז) ובפרט בפסוק האחרון של ההפטרה(ד, ז).

פרק ד פותח בדיאלוג בין הנביא זכריה לבין המלאך(כרבות מן הנבואות שבספר זכריה. ראו למשל: זכריה א, ט: ב, ז ועוד). לחזיונות זכריה יש מהלך דומה. זכריה אינו מבין את מה שהוא רואה ושואל את המלאך  לפשרן  והמלאך מבהיר לו (למשל: א, ט), ואולם במקרה של חזון המנורה, לא ברור הנמשל ולא ברור היחס בין הנמשל לבין המנורה(סקירה של הגישות השונות בהסבר נבואה זו ראו אצל: י. תא שמע, "מנורת זכריה וסמליה", מחנים לז תשיט(זמין לקריאה באתר daat  במרשתת: י. רוזנברג," זכריה ד : ראיתי והנה מנורת זהב כולה"(בתוך) מבחר שיחות ששודרו בקול ישראל במסגרת פרקי היום בתנ"ך. גם שיחה זו זמינה לצפיה באתר daat;).

 אחת השאלות המעניינות העולות למקרא חזיון המנורה  היא השאלה האם המנורה הזו זהה למנורת המשכן המוכרת לנו מן התיאור בספר שמות(כה, לא-מ: לז, יז-כד) או שמא מדובר במנורה  שהיתה בנויה בצורה אחרת. יש הסבורים כי אין המדובר במנורת המשכן המוכרת לנו. כך למשל דעת רש"י הכותב בפירוש לפרק ד פסוק ב: "לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר". כמו כן הכתוב מתאר שבמנורה זו היו שני זיתים, נתון שאינו קיים במנורת המשכן(ראו ד, ג וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק. סקירה של הפן הארכיאולוגי של מעשה המנורה, במשכן ובמקדש ראו אצל: ר. חכלילי ו ר. מרחב, "מנורת הפולחן בימי בית ראשון ובית שני: על פי המקורות והממצא הארכיאולוגי", ארץ ישראל יח (תשמה) עמ' 256–267).

  על כל פנים, הכתוב מספר לנו שזכריה  רואה את המנורה ושואל את המלאך  לפשר המראה אשר הוא רואה, ובפרט לפשרן של עצי הזית שעל המנורה (פסוק ד).

 המלאך מפרש את המראה בפסוקים ו-ז: "ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר. והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה".

דבר ה' ממוען אל זרובבל. זרובבל נזכר בתחילת ספר חגי כ"זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה"(א, א. פחת יהודה- נציב מטעם מלך פרס בפחות יהודה. ראו פירוש דעת מקרא לספר חגי א, א) .זרובבל, שהיה מזרעו של דוד המלך, בן בנו של יהויכין מלך יהודה, היה אחד מן המנהיגים הבולטים של יהודה בתקופה שמהצהרת כורש עוד סמוך לחנוכת בית המקדש השני.

 תוכן המסר לזרובבל הוא שאת מפעלו הגדול לא יצטרך לבצע בחיל ובכוח אלא ברוחו של ה', וכדברי ר' יוסף קרא בפירוש לפסוק ו: "כשם שראית אותם זתים שאינם נושרים, נכתשים במכתש, ולא על ידי אחרים ולא על ידי חיל גדול, כמו כן לא על ידי חיל גדול ולא בכח אושיע את ישראל מגלות בבל כי אם ברוחי...(ראו עזרא א, א-ג: דברי הימים ב, לו, כב-כג).

יצויין כי אין הסכמה בין המפרשים בשאלה מה הפירוש המדויק של הביטוי 'כי אם ברוחי', אולם ברור מתוכן הפסוק ומדברי המפרשים כי המסר העולה מן הפסוק הוא שלילת הצורך בשימוש בכוח פיזי לצורך בנית בית המקדש, וכדברי רד"ק בפירושו לפסוק: "כמו שראית מעשה המנורה נעשה מאליו, בלא אדם עורך הנרות ומוצק בהם השמן, כן יעשה בניין הבית בלא כח אדם אלא בכח האל וברצונו..." (פירושו של רד"ק גם מבהיר את הקשר שבין מראה המנורה לבין תוכן הנבואה. ראו גם בפירושו של תלמידו של ר' ישעיה מיטראני בפסוק. נמצא באתר מקראות גדולות הכתר במרשתת).

מבחינת פיסוק הטעמים: הפסוק נחלק באתנחתא במילה לאמר. לכאורה נראה כי יש כאן חלוקה של לשון האמירה בין הפתיחה לבין הנאום(תוכן האמירה). ואולם עיון מעמיק בצלע א יגלה כי צלע א מכילה שתי פתיחות, אבל הפתיחה השניה, 'זה דבר ה' אל זרבבל..' היא כבר חלק מתוכן פירוש מראה המנורה אשר המלאך מפרש לזכריה. נראה אפוא כי למעשה גם פסוק זה נחלק, כרוב הפסוקים שיש בהם לשונות אמירה, בתוך גוף האמירה.

נעבור עתק לפסוק המסיים את ההפטרה: "מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר. והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה"(ד,  ז).

 מי הוא ה'הר הגדול' שאליו מתייחס הפסוק? המפרשים נקטו בדרכים מגוונות. רש"י מפרש: "שרי עבר הנהר",  ואילו ראב"ע כותב: "הנביא ידבר אל כל שר ומלך" , ואילו לפי  פירוש ר' אליעזר מבלגנצי, הכתוב פונה אל מלכי פרס, וכתב רד"ק: "אמר כנגד סנבלט וחבריו השוטנים".

  על אף סגנונם השונה של המפרשים בבואם לפרש ולבאר למי מוען הפסוק, הרי שהתוכן נראה  כמוסכם על ידיי המפרשים.

 כך למשל מפרש ראב"ע:  אם אתה נחשב בעיניך כהר פלוני הגדול, למישור תשוב לפני זרובבל...".

 וכך גם ר' אליעזר מבלגנצי כותב: "מלכי פרס שהיו עד עכשיו מבטלין הבנין..לפני זרובבל יהיה עתה למישור לבצע בנינו", וכן כתב רד"ק:" אם תהיה כהר הגדול, תהיה לפני זרובבל למישור ולא תוכל לעמוד לפניו להשבית המלאכה".

וכך כתב גם מלבי"ם: "ועל זה אמר: מי אתה הר הגדול העומד לפני זרובבל ומעכב בידו מלהוציא את האבן- אני מצוך שתהיה למישור....".

 המסר של הכתוב על פי כל הפרשנים הנ"ל הוא ברור: אם אתה, ההר הגדול(ויהא פירושו אשר יהא) חושב שתוכל לעכב את הבניין–אתה לא תצליח במשימה. לא תוכל לעכב את הבניה כי לפני  זרובבל תהיה( תיהפך)  למישור.

מבחינת פיסוק הטעמים: הפסוק נחלק באתנחתא במילה למישור. נתמקד הפעם בפיסוק הטעמים של צלע א. צלע א נחלקת  בטיפחא במילה זרובבל. על פי פיסוק הטעמים יש לקרוא את הפסוק כך: "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל– למישור".

דא עקא, אם נחזור ונעיין בדברי המפרשים שהבאנו לעיל נראה כי לכאורה לא כולם קוראים באופן זה את צלע א. כך למשל ראב"ע: "אם אתה  נחשב בעיניך  כהר פלוני הגדול, למישור תחשבו לפני זרובבל". נראה לכאורה כי הוא קרא את הפסוק כך: מי אתה הר הגדול? לפני זרובבל (תהיה) למישור. קריאה כזו נוגדת לכאורה את פיסוק הטעמים.

וכן גם על פי פירושו של ר' אליעזר מבלגנצי הכותב: "לפני זרובבל יהיה עתה למישור לבצע בניינו".

 וכך גם לפי רד"ק הכותב: "אם תהיה כהר הגדול, תהיה לפני זרובבל למישור". גם מפירוש זה נראה כי הוא חוצה את צלע א  במילה הגדול, ולא במילה זרבבל, כפי שמתבקש לכאורה מפיסוק הטעמים.

נראה אפוא לכאורה כי כל המפרשים אשר מדבריהם הבאנו( למעט מלבי"ם), מפסקים את הפסוק שלא על פי הטעמים.

 ואולם נראה כי אבחנה זו במקרה שלפנינו איננה משמעותית, שכן ניתן לפרש את פסוקנו בדיוק באותו אופן, בין אם נפסק את צלע א על פי הטעמים ובין אם לאו.

כאמור, על פי הטעמים יש לפסק את הפסוק כך: מי אתה הר הגדול לפני זרובבל– למישור. גם לפי חלוקה זו  של הפסוק, המסר העולה מן הכתוב הוא בדיוק אותו המסר העולה מדברי המפרשים הנ"ל- מי שחושב להיות מכשול, הר גדול לפני זרובבל- לא יצליח בכך, אלא ההר הגדול יהפוך להיות  כמישור. זהו למעשה המכנה המשותף העולה מכל דברי המפרשים שהבאנו לעיל מדבריהם, וכן גם עולה מפיסוק הטעמים.

 ובכל זאת, אנו רואים באופן הקריאה של הפסוק, שרוב הפרשנים שמדבריהם הבאנו לעיל (למעט מלבי"ם) קוראים אותו שלא על פי הטעמים, ומן  הראוי לנסות וליתן טעם לדבר.

ייתכן לומר(הצעה שהציע פרופסור שמחה קוגוט במענה לשאלתי על פסוק זה), כי  מאחר שבפסוקנו הטיפחא צמודה לאתנחתא  ואין משרת ביניהם, לא ראו הפרשנים את הטיפחא הזו כמפסיק, ולכן פירשו כאילו החלוקה העיקרית של צלע א היא במילה הגדול המוטעמת בתביר.

מכל מקום, כאמור, נראה כי אין הפיסוק השונה משנה את  הרעיון הכללי ואת המסר העולה מן הפסוק.

לסיכום: עסקנו הפעם בהפטרה שנקראת בשבת חנוכה. עמדנו על רקעה של ההפטרה ועסקנו בעיקר בשני הפסוקים האחרונים שלה, שאותם ניתחנו גם מבחינת פיסוק הטעמים. בפסוק האחרון של ההפטרה נתקלנו במצב בו נראה כי רוב המפרשים לכאורה אינם מפרשים את פסוק על פי פיסוק הטעמים, אך הטעמנו כי הפירושים כשלעצמם מתאימים לפסוק הטעמים. בצד עובדה זו הבאנו הסבר אפשרי לחריגת המפרשים מפיסוק הטעמים בבואם לפרש את הפסוק האחרון של הפטרתנו.

שבת שלום חודש טוב וחנוכה שמח

Edit Post Text