טיפ שבועי לפרשת בשלח
בליבה של פרשת השבוע, פרשת בשלח, ניצבת "שירת הים" שנאמרה על ידי משה ובני ישראל (ראו דברי רש"י לפרק טו, א בדיבור המתחיל: "אז ישיר משה").
ההפטרה שנקרא השבת היא מתוך ספר שופטים. ישנם כמה מנהגים לגבי אורכה, אבל במרכזה עומדת שירת דבורה. על הקשר בין שירת הים לשירת דבורה כבר עמדנו רבותינו במדרש: "אמר ר' סימון: כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחל להם עונותיהם שנאמר' ויסע משה...' שהסיעם עונותיהם, וכן אתה מוצא בדבורה וברק שנעשה להם נס ואמרו שירה..."(ילקוט שמעוני פרשת בשלח רנד. על הדמיון בין שירת הים לשירת דבורה ראו גם: י. וסרמן,"הפטרת בשלח" (בתוך) א. אלדר(עורך) מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע עמ' 52–55: ח. הבלין, " שירת הים ושירת דבורה- השוואה ספרותית שירית" בשדה חמ"ד ז-ח( 1994). פורסם גם באתר daat.co.il במרשתת: מ. ליכטנשטיין, "פרשת בשלח–המתנדבים המבורכים". פורסם באתר etzion.org.il/vbm במרשתת).
כדי שניתן יהיה להבין את הפסוק שבו נעסוק הפעם, מתוך 'שירת דבורה', נקדים מעט מילות רקע. פרק ד בספר שופטים מתאר את דבורה שהיא אישה נביאה(ד, א) והיא שופטת את ישראל באותם ימים. דבורה יושבת בנחלת שבט אפרים, בין בית אל ובין הרמה. עם ישראל משועבד באותם ימים(לאחר מותו של השופט אהוד בן גרא) ליבין מלך כנען שמקום מושבו בחצור (הממוקמת סמוך לאיילת השחר של ימינו, והיתה עיר כנענית חשובה. ראו יהושע יא, ו), ויש לו צבא חזק מאוד במושגי התקופה- תשע מאות רכב ברזל (ד, ג).
דבורה קוראת לברק בן אבינעם מקדש נפתלי(נחלת שבט נפתלי נמצאת בצפון מזרח הארץ) ומורה לו להתכנס להר תבור(שבעמק יזרעאל) ולקחת עימו 10,000 איש. חלקה של דבורה הוא שהיא תגרום לסיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, להגיע למקום, עם רכב הברזל הכבד שלו. דבורה מבטיחה לברק שסיסרא יובס בקרב הצפוי נגד ברק בן אבינעם ואנשיו.
כאמור, דבורה מצווה על ברק לקחת עימו עשרת אלפים איש. דבורה גם מפרטת ואומרת כי אנשים אלה צריכים להיות משבט נפתלי ומשבט זבולון(ד, ו). נחלתם של שני שבטים אלה נמצאת בצפון והרעיון הטקטי שניתן לייחס לדבורה בציווי הזה הוא שברק יגיע להר תבור מצפון עם שבטי הצפון ואילו דבורה תעלה צפונה מביתה שבהר אפרים(כנראה גם עם כח עזר משלה) וכך יילכד צבא סיסרא בתנועת מלקחיים.
בהמשך הפרק מסופר שסיסרא אכן נופל בפח שטומנת לו דבורה. סיסרא מזעיק את כל צי הרכב שלו, תשע מאות רכב ברזל, והם יורדים לנחל קישון(על פי יהודה אליצור בפירוש דעת מקרא לפסוק זה, מדובר על החלק הצפוני של הנחל, דרומית מערבית להר תבור). דבורה נותנת את האות- ברק ואנשיו יורדים מהר תבור, והכתוב מתאר את הניצחון הגדול במלחמה: "ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק..."(ד, טו. על הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של שירת דבורה ראו מאמרו של ח. בן ארצי הנושא שם זה (בתוך) דף שבועי פרשת בשלח תשפ"א, מספר 1404. הדף השבועי יוצא לאור על ידי הפקולטה למדעי היהדות ולשכת רב הקמפוס של אוניברסיטת בר אילן והוא זמין לצפייה באתר האוניברסיטה במרשתת).
התשועה הגדולה שעשה ה' לפני עם ישראל באותו הזמן מביאה את דבורה וברק לחבר ולשיר שירה, הקרויה "שירת דבורה'(הגם שבפרק ה פסוק א נאמר שאף ברק היה מן השרים). המסר המרכזי של השירה הוא הודאה לה' שהוא המושיע. זו שירה ספונטנית המרבה לתאר את חלקו של ה' בניצחון הגדול, ואת בני האדם ככלי עזר בלבד בנצחונו הגדול של ה' על האויב(ראו במבוא לשירת דבורה בפירוש דעת מקרא לספר שופטים).
ניתוח מפורט של פרק ד המתאר את המלחמה ושל השירה עצמה חורג כמובן ממסגרת זו(ראו ערך שירת דבורה בויקיפדיה ובהפניות שם) אך מן הראוי להזכיר, כרקע לניתוח הפסוק שנעסוק בו, כי בשירה המקראית שכיחים פסוקי תקבולת (על שלל האמצעים האומנותיים בשירת דבורה ראו: עולם התנ"ך, שופטים, עמ' 51–52. וכן במבוא לשירת דבורה בפירוש דעת מקרא לספר שופטים).
נפנה מבטנו הפעם לפסוק אחד שבשירת דבורה(וברק).
"זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי. על מרומי שדה"(ה, יח). פסוק זה נמצא בקבוצת הפסוקים שבשירה (יד-יח) שבהם קיימת ההודאה לשבטים ש"התנהגו כראוי", כלומר: באו והצטרפו למלחמה, לעומת גינוי לשבטים שלא נהגו כראוי ובחרו להישאר בביתם(ראו למשל פסוקים טו-יז).
הפסוק נראה על פניו כתקבולת משלימה, כאילו היה כתוב: זבולון ונפתלי, ( כאחד) עם חרף נפשו למות על מרומי שדה.
ואולם פיסוק הטעמים בפסוקנו אינו מתאים לכאורה לתקבולת, שכן בעלי הטעמים הניחו טעם אתנחתא דווקא במילה ונפתלי. לפי פיסוקם יש לקרוא את הפסוק כך: 'זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי–על מרומי שדה'. מה פשרה של חלוקה זו?
בטרם נענה על שאלה זו, נסקור כמה מדברי המפרשים על פסוק זה ונראה האם פירושיהם מסכימים עם פיסוק הטעמים:
רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)בפירוש לפסוקנו כותב: זבולון... ביזה את נפשו והפקיר עצמו למות במלחמה עם ברק, וכן נפתלי על מרומי שדה...". נראה מפירושו של רש"י שהוא חוצה את הפסוק לאחר המילה למות, ואת זאת ניתן ללמוד מדבריו "וכן נפתלי..." חלוקה כזו של הפסוק אינה עולה בקנה אחד עם חלוקת הטעמים(לגישה שונה ראו ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ' 58 הערה 24).
רד"ק(ר' דוד קמחי. מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) כותב בפירוש לפסוקנו: "זבולון... גלה ופרסם נפשו ומסר עצמו למיתה מרוב חפצו למלחמה ונפתלי כמו כן שם עצמו על מרומי שדה להילחם". גם מפירוש זה נראית חלוקה של הפסוק שלא בהתאם לפיסוק הטעמים, שכן הפירוש מבחין בין זבולון לבין נפתלי, בעוד שעל פי פיסוק הטעמים, זבולון ונפתלי נמצאים באותו 'צד' של הפסוק.
לדעת פרופסור שמחה קוגוט: פירושו של רד"ק מתנגד אפוא בשתיקה לפיסוקם של הטעמים ומעמיד את הפסוק על תקבולת בין זבולון לנפתלי(אף שאין היא שלמה בכל פרטיה)"(קוגוט, עמ' 233) .
לעומתם, ר' יוסף קרא (חי בין השנים 1060–1130 בעיקר בצרפת) מפרש את הפסוק באופן שנראה כמסכים עם פיסוק הטעמים, ואלה דבריו: זבולון עם חרף... מוסר את נפשו למות וגם נפתלי, וכל אחד מהם נלחם עם סיסרא על מרומי שדה...".
וברוח זו(ונראה כי אף הוא מסכים עם פיסוק הטעמים) כתב רלב"ג (ר' לוי בן גרשום. פרשן מקרא, ומדען שחי בפרובנס בין השנים 1344-1288) בפירושו לפסוקנו: "ואמנם זבולון ונפתלי ראוי שישובחו, והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות מרוב קנאתו להנקם מהאויב. רוצה לומר שמסר עצמו לסכנה, וכן נפתלי גם כן, כי מבני נפתלי ומבני זבולון היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור, שהיה מרומי שדה".
לדעת קוגוט (עמ' 106)דווקא חלוקת הפסוק על פי הטעמים תואמת את הפשט. לדעתו, מכיוון שבעלי הטעמים הבחינו בכך שכל אחת משתי צלעות הפסוק אינה שלמה ללא חברתה, 'שברו' כביכול את הסימטריה שבתקבולת ודווקא בגלל שהצמידו את המילה נפתלי לצלע א של הפסוק, הפכו זבולון ונפתלי לשני נושאים של אותו נשוא- עם חרף נפשו למות(וכן התיאור 'על מרומי שדה"), וכדבריו: "נמצא כי לא סטייה מהפשט משתקפת מפיסוק הטעמים, אלא אדרבה ביטוי לכוונת הפשט: ואת דרכם המוזרה לכאורה של בעלי הטעמים יש לתלות במגבלות ה'אילמות' של פרשנותם"(קוגוט, שם).
לעומתו סבורה רונית שושני, כי הסבר זה הינו מאולץ ומתאים יותר להסבר של בדיעבד לפיסוקם של בעלי הטעמים אך לא זו היתה מגמתם של בעלי הטעמים מלכתחילה בבואם להציב את הטעמים בפסוקנו(ר. שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא"( בתוך) מ. בר אשר וחיים א. כהן( עורכים), משאת אהרן מחקרים בלשון מוגשים לאהרון דותן, ירושלים תש"ע עמ' 469–486) .
הסבר שונה וחדשני לפיסוק הטעמים בפסוקנו מציע שמעון גרטי (ש. גרטי, "רבדים במערכת הטעמים הטברנית"(בתוך) : א. ממן ו ש. פסברג(עורכים) מחקרים בלשון (יד-טו) ירושלים תשע"ג, עמ' 51–68). הוא מנתח את פסוקנו מתוך התבוננות בתופעה של מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים(עליה עמד בהרחבה י. ברויאר במאמרו: "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"(בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר אסופת מאמרים במדעי היהדות כרך א ירושלים תשנ"ב, עמ' 191–241).
כמו כן וכמצע לפירוש שהוא מציע, מפרש גרטי את הביטוי 'מרומי שדה' שבצלע ב של הפסוק במשמעות 'הר'(עמ' 53–54). את ההצעה זו מבסס גרטי על פסוקים שונים(מלכים ב יט, כג: ישעיה לז, כד).
על רקע זה מציע גרטי כי מסורת ההגיה של בעלי הטעמים בפסוקנו היתה כאילו נאמר: על(ו) מרומי שדה(בלשון רבים). כרקע למסורת זו יש לציין כי בתקופה מסוימת עדיין לא נכתבו אמות קריאה סופיות באופן מלא ורק מסורת ההגיה שבעל פה שמרה את הקריאה המקורית של המילה הכתובה(ראו על כך במאמרו של גרטי בהערה 23) .
אם מציבים במקום המילה 'על' את המילה 'עלו', היא צורת רבים, הרי שגם על הנושא להיות בצורת רבים, וכך הופכים זבולון ונפתלי לנושא מחובר. כדי לעשות זאת, הציבו בעלי הטעמים, על פי דרכו של גרטי, את האתנחתא דווקא תחת המילה ונפתלי.
אלא שברבות הימים מסורת ההגיה 'על(ו)' נשתכחה והשתלטה תחתיה ההגיה שאנו מכירים היום: על, אך זו כמובן איננה תואמת את הצבת האתנחתא בפסוק תחת המילה 'ונפתלי, המשקפת קריאה שונה.
לדעת גרטי השערה זו נתמכת גם בחלוקה השירית של פסוקנו(אריח ולבנה) שהיא: זבולון עם חרף נפשו למות'- ונפתלי על מרומי שדה, חלוקה שאיננה תואמת את פיסוק הטעמים, אלא את מסורת הניקוד כפי שהיא בידנו כיום('על', ולא 'עלו').
יתר על כן, בתמיכה להערתו מביא גרטי גם הסבר מתחום הראליה של המלחמה. כפי שהזכרנו בתחילת הדברים, ברק בן אבינעם מצווה על ידי דבורה לקחת עימו עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון דווקא. סימן הוא שדווקא לשני שבטים אלה היה חלק חשוב במלחמה. נראה אפוא לדעת גרטי כי אותם בני זבולון ובני נפתלי שעלו מרומי שדה, הם אותם עשרת אלפים איש שברק העלה למרומי הר תבור(שם עמו 56). הסבר ריאלי זה תומך אף הוא לכאורה במסורת ההגיה שנזנחה- על(ו) מרומי שדה.
על פי הסבר זה מובנת חלוקת הפסוק על פי הטעמים. הנושא של הפסוק הוא זבולון ונפתלי. צלע ב היא הנשוא והמושא- עלו על מרומי שדה.
עם זאת ראוי לציין כי אין הסבר זה אלא השערה שאין לה אישוש חד משמעי.
לסיכום: לאחר סקירת הרקע הכללי של שירת דבורה העומדת בלב הפטרת פרשת בשלח, בחנו פסוק אחד מתוכה, שפיסוק הטעמים בו מעורר קושי עקב אי התאמתו לכאורה לתקבולת המתבקשת בפסוק. סקרנו דעות שונות של פרשנים לגבי פירושו של פסוק זה ובחנו את התאמתם של פירושים אלה לפיסוק הטעמים. נוכחנו לדעת כי חלק מן הפירושים מתאימים לטעמים וחלק אינם מתאימים. הבאנו את הצעתו החריגה של שמעון גרטי המציע שאת המילה "על" שבפסקונו יש לקרוא- עלו(כפי שיטת כתיבה קדומה) ולפי הסבר זה נעקר הקושי העולה מפיסוק הטעמים בפסוקנו
שבת שלום
Edit Your Post Title Here.
