טיפ שבועי לפרשת כי תצא
בפרשתנו נאמר: "כי תדר נדר לה' ... כי דרש ידרשנו...."(דברים כג, כב). מצווה זו עוסקת בחיוב שהתורה מטילה על היחיד מישראל לקיים את מוצא פיו. המונח המשפטי-הלכתי נדר מוכר לנו כבר מפרשת מטות (במדבר ל, ג): "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו. ככל היצא מפיו יעשה". בפסוק זה נקבעת החובה המוטלת על היחיד מישראל לקיים את הנדר אשר נדר. נדר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו לעשות מעשה מסוים או להימנע מלעשות מעשה מסוים.
בתורה ובתנ"ך בכלל אנו מוצאים אנשים שנודרים נדרים: יעקב נודר: "אם יהיה אלהים עמדי..."(בראשית כח, כ). עם ישראל נודר: "אם נתן תתן את העם הזה בידי..."(במדבר כא, ב). יפתח הגלעדי נודר: "אם נתון תתן בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא..."(שופטים יא, ל-לא).
המונח נדר נזכר בתורה בהקשר נוסף, הוא הקשר הקורבנות, וכך אנו קוראים בפרשת צו :"ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל. וממחרת והנותר ממנו יאכל"(ויקרא ז, טז). הפרשה הזו עוסקת בקרבן שלמים ובפסוק הזה נקבע המועד שבו יכול היחיד שהקריב קרבן שלמים לאכול מבשר הקורבן.
בפסוק זה נזכר גם המונח נדבה. המשנה במסכת מגילה קובעת( א, ו): "אין בין נדרים לנדבות אלא שנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן".
הרמב"ם בפירושו למשנה זו מבאר: "נדר הוא שאומר אדם 'הרי עלי עולה או שלמים' ונדבה היא שיאמר 'הרי זו עולה או שלמים' ואם מת או נגנב קרבן נדבה אינו חיב באחריותו לפי שהוא ייחדו להפרישו..."(וראו משנה קנים א, ב).
קורבן נדבה הוא שאדם מייחד בהמה להקרבה ואומר- הרי זו עולה- לפיכך אם ארע שהבהמה נפסלה מהקרבה, אין הנודב חייב להביא בהמה אחרת תמורתה. לעומת זאת בנדר- האדם מחייב את עצמו להביא קרבן ואינו מייחד בהמה ספציפית לשם כך. לפיכך, אם ארעה תקלה ולא ניתן עוד להקריב את הבהמה שחשב להקריב, (למשל, אם נפל בבהמה הזו מום שפסל אותה מלהיות מוקרבת למזבח) - הוא חייב להביא תחתיה בהמה אחרת.
על רקע יסודות אלה, ננסה להבין את הפסוקים בפרשתנו: "כי תדור...". התורה מצווה את האדם לקיים את נדרו ולא לאחר את ביצוע הנדר. התורה גם מדגישה כי אין חובה לנדור אבל אם אדם נדר- עליו לשלם את הנדר ולפעול בהתאם למוצא פיו.
הרמב"ן בפירוש לפסוק כג מבאר את העניין: "לפיכך יאמר הכתוב: השמר בנדריך.. אם תדור תבוא לידי חטא אם לא תשלם... ואם לא תדור, לא תמצא חטא בענין כלל".
וכתב רש"ר הירש: "דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכול רגע מרגעי ההווה ולחיותו כראוי.... מה שיהיה חובה עלינו ברגע הבא, שומה עלינו לעשותו גם בלי שנקבלו עלינו בנדר....נותר אפוא לנודר לנדור בדברים שאינו מעלים ואינם מורידים ויהיה בזה מן האיוולת הגמורה...".
לאור דברינו עד עתה, מעורר הפסוק האחרון של פרשת הנדרים בפרשתנו קושי תוכני וגם מבחינת פיסוק הטעמים: "מוצא שפתיך תשמר ועשית. כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה - אשר דברת בפיך"(כג, כד). הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'ועשית'. צלע ב נחלקת בזקף במילה נדבה. על פי פיסוק הטעמים, יש לקרוא את צלע ב כך:" כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה - אשר דברת בפיך". החלוקה הפנימית של צלע ב מעוררת קושי, שכן על פיה הפועל נדרת מתייחס לנדבה, והרי אמרנו לעיל כי יש הבדל ביניהם. 'נדר' ו'נדבה' אינם היינו הך.
נראה כי קושי זה, העירוב בין נדר לנדבה בצלע ב של הפסוק, הטריד כבר את חז"ל אשר שאלו (זבחים ב, ב) : "וכי נדר נדבה הוא? אלא אם כמה שנדרת עשית יהיה נדר, ואם לאו- נדבה יהא...".
חכמים למדו אפוא מהניסוח של הפסוק שלנו הלכה, שאם הנודר קיים את נדרו בדיוק - ייחשב נדרו כמקוים, אבל אם לא קיימו כראוי - הקורבן שהביא ייחשב כנדבה והנודר יצטרך להביא קרבן אחר לתשלום הנדר שנדר.
פרשנים מאוחרים יותר פירשו את פסוקנו בצורה אחרת. כך למשל כותב ראב"ע" בפירושו לפסוק: "כי כל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וזה דבר ברור". ר' יוסף בכור שור מפרש בדרך שונה: "אם בנדבת הלב- אמרת. אבל אם נאנס ונדר- אינו כלום..." הרעיון הנלמד מהפסוק לפי גישה זו הוא כי גם הנדר צריך לבוא מליבו של אדם. אם אדם נדר תחת לחץ ולא מרצונו החופשי, אין לנדר כל תוקף.
הרלב"ג לומד מהשילוב הזה שבין הנדר לנדבה דין אחר, ואלה דבריו: "והנה מוצא השפתיים הוא לפי המנהג הטבעי מה שכוון בלב, ולזה צריך שיסכימו בדבר הנדר פיו וליבו. והנה באר בכאן שאלו הדברים יכלול בהם הנדבה גם כן. ואמר: 'נדבה אשר דיברת בפיך', לפי שכבר יחשב שהנדבה יספיק בה כוונת הלב לבד, כי הנדבה מיוחדת ללב... ולזה ביאר שצריך בזה גם כן הוצאה בפה מה שבלב".
כל הפרשנים אשר מדבריהם הבאנו מודעים כמובן לשוני שבין נדר לבין הנדבה ועל כן, בבואם לפרש את פסוקנו שבו משולב הפועל לנדור עם הנדבה, הם מחפשים את המכנה המשותף בין הנדר לבין הנדבה. וכך ראב"ע מבהיר כי כל נדבה כלולה למעשה בנדר. ר' יוסף בכור שור לומד מן השילוב הזה שהנדר, כמו הנדבה, צריך לבוא מן הלב ולכן אם נאנס ונדר - אין לנדר תוקף, ואילו רלב"ג פירש שהכתוב בא להודיענו כי גם בנדבה, ולא רק בנדר, מוטלת חובה על האדם לבטא בשפתיו את מה שחשב בליבו.
והנה נראה כי לכאורה היה ניתן להציע פירוש אחר לפסוקנו אשר יפתור את הקושי שבעירוב בין נדר לנדבה. על פי פירוש זה יש להבין את הפסוק כאילו נאמר בו: "מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלהיך. נדבה אשר דיברת בפיך". לפי הצעה זו , הפסוק יחולק חלוקה עיקרית במילה 'אלהיך' וכך יש להבינו: צלע א עוסקת בנדר ואילו צלע ב עוסקת בנדבה. את המילים 'מוצא שפתיך תשמר ועשית' יש לפרש כמתייחסות הן לצלע א והן לצלע ב, הן לנדר והן לנדבה. ואילו את המלים 'נדבה אשר דברת בפיך' יש לחבר אל ראש הפסוק, כאילו נאמר: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית(גם ב) נדבה אשר דיברת בפיך".
ואולם נראה כי פירוש זה הינו מרחיק לכת ועל כן לא התקבל על דעת המפרשים אשר מדבריהם הבאנו. חסרונו של הפירוש הזה נעוץ בכך שהוא מתעלם מן המכנה המשותף שבין הנדר לנדבה, הצורך בכוונת הלב. העירוב בין נדר לנדבה מלמד אותנו כי אומנם התורה מייחסת חשיבות רבה למוצא פיו של אדם "ככל היוצא מפיו יעשה", בין בנדר בין בנדבה. אולם ללא כוונה, ללא שההתחייבות אכן יוצאת מן הלב, ערכה המעשי של ההתחייבות הינו ירוד ביותר.
לסיכום: ראינו הפעם פסוק בפרשה שיש בו קושי ענייני: העירוב בין הנדר לנדבה, שהם שני מושגים הלכתיים שונים. ראינו כי חז"ל למדו הלכה דווקא מן העירוב הזה. פיסוק הטעמים לפסוקנו הולם במקרה זה את ההלכה שנלמדת מן הפסוק. הבאנו הצעות שונות לפירוש הפסוק המסכימות כולן עם העירוב הזה שבין הנדר לנדבה. היצענו הצעה שונה לפרש ולפסק את הפסוק, באופן המפריד בין הנדר לנדבה והעלנו השערה מדוע הפרשנים לא קיבלו אותה.
שבת שלום!!
Edit Your Post Title Here.
