טיפ שבועי לפרשת אחרי מות קדשים
הפעם נשוב לעסוק בתפקיד טעמי המקרא כמפרשים את הכתוב, ובשאלת התאמת פירושם של בעלי הטעמים את הפסוק עם ההלכה( ראו דיון בנשוא זה גם בטיפ השבועי לפרשת צו- שבת הגדול).
אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב"גליונות נחמה"- פרשת אחרי מות שנת תשכ"ד(נמצא במרשתת באתר www.nechma.org.il)
עוד אשוב ואציין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.
וכעת נעבר לגופו של עניין.
בתחילת פרשת אחרי מות אנו קוראים על ציווי ה למשה, שנאמר אחרי מות נדב ואביהו בני אהרן(ויקרא י, א-ז). נראה בעליל כי מהות הציווי נועדה להגביל את זכותו של הכהן הגדול (אהרן)להיכנס אל הקדש (וראו דברי רש"י בפירוש לפסוק זה ד"ה ואל יבא- "שלא ימות כדרך שמתו בניו ולא ימות- שאם בא, הוא מת".
וכך אנו קוראים בפסוק ב : "ויאמר ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת. אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת".
כרגע להבנת הפסוק יש להזכיר תחילה את ההבחנה שבין הפרכת לבין הכפרת. הפרכת מבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים.
ואילו הכפרת עשויה זהב, ומשני קצותיה עשויים הכרובים, ומיקומה של הכפרת היא על הארן מלמעלה(שמות כה, יז-כב).
פסוק י בא לכאורה ללמדנו שאת שיירי המנחה אסור לאפות חמץ, וכי גם שיירי המנחה הם קדש קדשים "כחטאת וכאשם." המילה "חלקם" שבפסוק, מעוררת את השאלה: חלקם של מי? והתשובה היא ככל הנראה- בני אהרן, המוזכרים בפסוק ז ובפסוק ט.
מבחינת פיסוק הטעמים בפסוק, הכתוב מתחלק במילה "מאשי" בטעם אתנחתא.
נתמקד עתה בצלע א של הפסוק "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי".
כזכור, על פי כללי פיסוק הטעמים, כל צלע חוזרת ומתחלקת אם יש בה יותר משתי מילים. צלע א מתחלקת במילה "חמץ", המוטעמת בזקף, שהוא המפסיק הגדול שבצלע(ומתחלקת גם לחלקי משנה, אך אין זה מענייננו). כלומר, יש לקרוא את צלע א כך: "לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אתה מאשי".
פירושו של דון יצחק אברבנאל(מדינאי, פרשן מקרא ופילוסוף, ממנהיגי יהודי ספרד בתקופת גירוש ספרד. חי בין השנים 1508-1437) לפסוק, מתאים לכאורה לחלוקת הפסוק על פי הטעמים: "ראוי לפרש שזה הפסוק בא לתת טעם לשני דברים שנאמרו בפסוק הקודם...והנה הטעם ש 'מצות תאכל' הוא לפי שאינני רוצה שתיאפה חמץ בעבור ש'חלקם נתתי אותה להם מאישי', כלומר, משולחני, וכמו שאותו שעל שולחני הוא מצה, כן חלקם ראוי שיהיה מצה...".
על פי פירוש זה, התורה מצווה שהמנחה לא תהיה חמץ, שכן כשם שחלקו של ה' איננו חמץ - כך ראוי שיהיה גם חלקם של הכוהנים.
ואכן, שנינו במשנה במנחות (ה,א):"כל המנחות באות מצה, חוץ...". ובמשנה ב שם שנינו: "כל המנחות נלושות בפושרין.. ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה...". המשנה מדגישה את איסור החמץ הקיים בשיירי המנחה.
בסוגיה התלמודית מבורר מקורו של דין זה: "מנא הני מילי? אמר ריש לקיש דאמר קרא: לא תאפה חמץ חלקם.."(מנחות נה, א). מהצמדת המילה "חלקם" למילה "חמץ" לומד אפוא האמורא ריש לקיש שגם שיירי המנחה אסור שייאפו חמץ.
דרשה זו אינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, המבחין ומפריד בין שתי המילים.
הרב ברוך הלוי אפשטיין(1942-1860) בעל הפירוש "תורה תמימה" מעיר על כך: "ואף על פי דלפי הפשוט המילה 'חלקם' מוסבת ונמשכת למטה 'חלקם נתתי אותה', אך מדייק כן כיוון שאיסור אפיית המנחה חמץ קאי על כל המנחה...אם כן למה כתוב מצוה זו גבי שיריים, ולכן מדייק... ודרך חז"ל בהמילות הבאות מפסיק, לדרשן לפניהן ולאחריהן...".
הרב אפשטיין היה ער לאי ההלימה בין הפיסוק(גם על פי הטעמים) לבין דרשת רבותינו, אך מסביר כי דרשה זו נובעת מהדגשת איסור החמץ דווקא לגבי שיירי המנחה, בעוד שגם המנחה עצמה אינה מובאת מחמץ. הרב אפשטיין מעיר הערה עקרונית שדרשות חז"ל אינן הולמות תמיד את פיסוק הכתוב ורבותינו מחברים בדרשותיהם בין מילים שבקריאת הפסוק הרגילה יש להפריד ביניהן, ולהפך(תופעה זו קרויה "הזנחת הלוגוס" ראו בספרו של היינמן דרכי האגדה).
ראינו אפוא מקרה שבו דרשת חז"ל אינה הולמת את פיסוק הטעמים, אולם לכל קריאה מתייחד מקומה. הקריאה על פי הטעמים היא הקריאה שנתייחדה לקריאת התורה בציבור, ואילו בעולם ההלכה ומדרש ההלכה, ניתן לקרא ולדרוש את הפסוק גם בדרכים אחרות.
שבת שלום ופסח כשר ושמח לכל בית ישראל.
Edit Post Text
