טיפ שבועי לפרשת דברים
השבת אנו מתחילים לקרא בספר דברים. הספר החמישי מחמישה חומשי תורה.
פרשתנו, פרשת דברים, פותחת בנאומו של משה שבו הוא מציין נקודות חשובות מתקופת שהיית בני ישראל במדבר, החל מנסיעת בני ישראל מחורב, ועד לבואם אל המקום בו הם נמצאים עתה.
משה רבנו מזכיר את התפתחות המערכת המשפטית שנהגה במדבר, ונראה שהוא מכוון למערכת אותה הציע חותנו, יתרו (שמות יח, יג-כז), ומשה מזכיר בדבריו את ההירככיה השיפוטית שנהגה במדבר: "...שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות..."(א,טו).
או אז מזכיר משה רבנו את הדינים החלים על השופטים: "ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמור. שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובן גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו"(פסוקים טז-יז).
אלה הפסוקים המורים לנו עקרונות יסוד בהלכות מינוי השופטים ובעצמאותה של המערכת השיפוטית (ראו: א. הכהן, "עצמאות הרשות השופטת", באתר דעת במרשתת)
נתמקד בפסוק יז "לא תכירו פנים...". הפסוק מתחלק באתנחתא במילה הוא. צלע א מכילה שלוש הוראות: לא תכירו פנים במשפט , כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש.
על ההיגד הראשון "לא תכירו פנים במשפט", דרשו חכמים: " ...זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר 'איש פלוני נאה- אושיבנו דיין'. 'איש פלוני גיבור אושיבנו דיין...נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי. לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו הכתוב כאילו הכיר פנים בדין"(ספרי דברים מהדורת פינקלשטיין פסקא יז).
על הציווי "לא תגורו מפני איש" נאמר במדרש ההלכה: "שמא תאמר: מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותיי? תלמוד לומר 'לא תגורו ..."וכן יהושפט אומר 'ויאמר אל השופטים...(דברי הימים ב יט,ו)".
התורה מנמקת: "כי המשפט לאלהים הוא".
נשאלת השאלה: נימוק זה: '...כי המשפט לאלהים הוא'- לאיזה מן הצוויים שבפסוק הוא מתייחס?האם לכולם או שמא למקצתם?
לכאוראה, נימוק זה יכול להוות בסיס לשלוש ההוראות שבפסוק, כלומר: מאחר שהמשפט הוא משפט מפי ה'- מעובדת יסוד זו נובעות שלוש ההוראות הקודמות המפורטות בפסוק.
ואולם, לכאורה, לא כן סברו בעלי הטעמים, שכן, בעלי הטעמים הטעימו את המילה 'תשמעון' בזקף, ואת המילה המוקפת 'מפני איש' שלאחריה בזקף. כלל הוא, שכאשר באים שני טעמים מפסיקים זהים זה אחר זה (גם אם יש משרת ביניהם), לעולם כח הפסקו של המפסיק הראשון גדול מכח הפסקו של המפסיק השני.
יוצא אפוא, לכאורה, כי הנימוק "כי המשפט..." מתייחס רק לחלק השני של ההיגד, דהיינו, רק לציווי השלישי: "לא תגורו מפני איש".
לשון אחר - על פי פיסוק הטעמים, שני ההיגדים הראשונים שבפסוקנו: "לא תכירו פנים במשפט" ו "כקטן כגדל תשמעון" אינם מנומקים, ואילו הנימוק "כי המשפט.." מתייחס רק להיגד "לא תגורו מפני איש".
והנה, מצאנו מבנה דומה לזה בדברים טז יט: "לא תטה משפט לא תכיר פנים. ולא תיקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדקים". פסוק זה מתחלק באתנח במילה 'פנים'. ברור מתוכנו של הפסוק, כי רק איסור השוחד מנומק, בעוד ששני האיסורים האחרים, אינם מנומקים. פיסוק הטעמים ממחיש זאת היטב (וראו שמות כג, ח. גם בפסוק זה שני איסורים אינם מנומקים והשלישי - מנומק).
ייתכן לומר כי בעלי הטעמים רמזו בחלוקה זו למסר שהתורה מוסרת לנו בפסוק זה, והוא: שני הצווים הראשונים אינם נובעים מאופיו האלהי של המשפט- הם אמורים להיות מובנים מאליהם, גם לכל בני האדם, גם אלה שאינם כפופים למשפט התורה. ואולם, הציווי השלישי המנומק, 'לא תגורו מפני איש'- הוא נובע מכפיפותו של כל אדם - לריבון, לקדוש ברוך הוא.
רעיון דומה מצאנו בפירוש רש"י על הפסוק ויקרא יט, ג. התורה מצווה: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. אני ה' אלהיכם" בפסוק זה, האתנח נתון תחת המילה 'תשמרו'. צלע ב של הפסוק מהווה את הנימוק לאמור בצלע א. ואכן, רש"י (ר' שלמה יצחקי שחי בצרפת בין השנים 1105-1040) כותב בפירושו לפסוק: "אתה ואביך חיבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי".הכפיפות לריבון מכתיבה את הכלל לפיו אם יש סתירה בין דברי הריבון לבין דברי האב - יש להקשיב ולציית לדברי הריבון, ובלשון חכמים: "דברי הרב ודברי התלמיד- דברי מי שומעין (קידושין מב, ב).
לסיכום: סקרנו הפעם פסוק, בו בעלי הטעמים הפרידו בין שלושה צוויים המצויים בו באופן לפיו הנימוק שבפסוק מתייחס לאחד מהם בלבד. נסינו, לפי מיטב הבנתנו ליתן טעם לדבר.
שבת שלום
