טיפ שבועי לפרשת ואתחנן

הפעם נעסוק בפסוק האחרון של פרשת השבוע, הפרשה השניה בחומש דברים: "ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם"(דברים ז, יא).

 פירושו הפשוט לכאורה של הכתוב הוא, שמשה מורה לבני ישראל לעשות את כל המצוות שאותם הוא מצוה בשם ה'. פסוק זה נמצא במסגרת נאום משה לבני ישראל, שבמהלכו הוא מזכיר מצוות רבות, מהן חדשות ומהן כאלה שכבר נאמרו  לבני ישראל בעבר, ולכאורה, מובנו של פסוק זה הוא כהנחיה כללית אל בני ישראל לשמור ולקיים את כל המצוות, אשר משה מזהיר עליהם במהלך נאומו(וראו פירושיהם של ראב"ע ורמב"ן לפסוק).

 ואולם, כפי שנראה להלן, חכמים למדו מפסוק זה עיקרון כללי החורג בהרבה ממשמעו המיידי והפשוט לכאורה.

מזה עידן ועידנים עוסקת האנושות בשאלת החיים שלאחר  המוות. האם יש חיים לאחר מות  האדם, אחר לכתו לעולמו? והנה, מן המפורסמות היא שבהשקפת עולמם של חכמי ישראל לדורותיהם, מהווה העולם בו אנו חיים  רק הכנה לקראת ה"דבר האמיתי", שהוא, העולם הבא.

כך, המשנה במסכת אבות אומרת: ".... העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין"(אבות ד,טז).

  מה הוא המקור בתורה להשקפה זו? הסוגיה התלמודית(בבלי עירובין כב, א) עוסקת בכך: " ...והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשותם'? היום לעשותם, לא למחר לעשותם. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".  רש"י בפירושו לתלמוד מבאר: "שלאחר מיתה לעתיד לבוא אם בא לקיים מצוות – אינו מועיל"(וראו גם דברי רש"י בפירושו לפסוקנו וב"שפתי חכמים" על פירוש רש"י לפסוקנו).

הרמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו (רב, מקובל, סופר ומשורר. חי באיטליה בין השנים 1746-1707) מרחיב  ומפתח רעיון זה בפתיחה לחיבורו החשוב והמפורסם  "מסילת ישרים" ואלו דבריו: "והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא...אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.... והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו, ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם העולם הזה בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו שהוא העולם הבא... והוא מזה שאמרו ז"ל 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". (מסילת ישרים פרק א).

 ומה דעת בעלי הטעמים? בפסוק זה אין אתנח והוא בעל צלע אחת בלבד. המפסיק הגדול בפסוק הוא הטיפחא (כוח ההפסק שלו גדול מזה של הרביע ומזה של התביר כפי שכבר הראנו פעמים רבות בעבר). לפיכך, על פי הטעמים יש לקרא את הפסוק כך: "ושמרתם את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצוך היום – לעשותם". הקורא בתורה צריך לנשום לאחר המילה היום- המפסיק הגדול שבפסוק.

 יוצא אפוא, לכאורה, כי  בעלי הטעמים לא קיבלו דרשה זו של חז"ל,  אלא ראו להבחין ולהפריד בין המילה 'היום' לבין המילה 'לעשותם'.

לסיכום: ראינו כאן דוגמא נוספת לתופעה עליה עמדנו בעבר, לפיה בעלי הטעמים חולקים, באופן פיסוקם את הפסוקים, על מדרשי חז"ל. המיוחד בפסוק בו עיינו הפעם הוא שמדובר במדרש המבטא עיקרון שאינו שנוי במחלוקת הלכתית, אלא בענייני אמונות ודעות. נשוב ונדגיש כי על בעל הקורא לקרא את הפסוק כפי שפיסקוהו ופירשוהו בעלי הטעמים.

שבת שלום

Post Text