טיפ שבועי לפרשת שופטים

הפעם נעסוק בקצרה בשלושה פסוקים המצויים בפרשת השבוע, אשר יש בהם כדי להבהיר את חשיבות תפקידו של הטעם טיפחא כמפסיק עיקרי במקומות מסויימים.

אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת ראה שנת תשכ"ד (נמצא במרשתת באתר ).

 עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי, מיכאל פרלמן ז"ל.

ועתה נעבור לגופו של עניין:

בתחילת הפרשה אנו קוראים על המצווה לשמוע אל "..הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם..."(יז, ט), והתורה מצווה: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה.." (יז, יא).

 פסוק יא מתחלק באתנח במילה 'תעשה'. נתמקד בצלע א. המילים "על פי התורה אשר יורוך..." מוטעמות בקדמא ואזלא ורביע, ולא במהפך פשטא וזקף.

מה עובדה זו מלמדת אותנו? נזכיר כי הזקף הינו מפסיק גדול מן הטיפחא, אך הרביע הינו מפסיק קטן בכוח פיסוקו מן הטיפחא שלאחריו. בצלע א קיימת מילת ציווי אחת – 'תעשה', והשאלה היא לאיזה ציווי היא  היא מתייחסת. אם היו בעלי הטעמים מטעימים את המילה 'יורוך', בזקף – היתה משמעות הדבר כי הציוויי 'תעשה' שבסוף הצלע מתייחס אך ורק לציוויי השני שבצלע: "ועל המשפט אשר יאמרו לך", אך, כאמור, בעלי הטעמים סימנו את  המילה 'יורוך' ברביע, וכך הורו כי המילה 'תעשה' מתייחסת לשני העניינים המוזכרים בצלע זו:  "התורה אשר יורוך", וגם: "המשפט אשר יאמרו לך". לכן, בעת הקריאה בתורה , על בעל הקורא לנשום עמוקות לאחר תיבת "לך" ובכך לבטא את כח הפסקו הגדול (יחסית) של הטיפחא בצלע זו ובכך גם יימצא מפרש את הפסוק כפי שפירשוהו ופיסקוהו בעלי הטעמים.

 דוגמא נוספת  לעיקרון זה  נמצאת בפרק יח, ד. הפסוק עוסק במתנות שיש ליתן לכהנים, וכך נאמר שם: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו". בפסוק זה אין אתנח, ויש בו רק צלע אחת.

 גם בפסוק זה יש ציווי , 'תתן לו' ונשאלת השאלה למה הוא מתייחס, האם  הוא מתיחס רק למצוות "ראשית הגז", או גם למצוות הנתינה מן הדגן התירוש והיצהר, הלא היא מצוות תרומה (יצויין כי שלושת המינים הנ"ל הם היחידים בהם יש מצוות תרומה מן התורה. ראו למשל דברי בעל ספר החינוך, מצוה תצו: "שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה... והיא הנקראת 'תרומה גדולה' ואמרו זכרונם לברכה כי מדין התורה אין לה שיעור אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול אבל חכמים אמרו להפריש יותר...". ראו גם בפירושו של רש"י לפסוק).

והנה, על פי פיסוק הטעמים,  בפסוק זה גם אין זקף. המפסיק הגדול בפסוק זה היא הטיפחא הנתונה תחת המילה 'צאנך'. נמצא אפוא כי הצווי 'תתן לו' מתייחס לכל הפריטים המנויים בפסוק: ראשית הדגן, ראשית התירוש, ראשית היצהר וראשית הגז. אילו היו בעלי הטעמים  מטעימים את המילה 'ויצהרך' בזקף, המשמעות היתה כי מצוות הנתינה מתיחסת לכאורה  רק לראשית הגז. לכן, בעת הקריאה בתורה , על בעל הקורא לנשום עמוקות לאחר תיבת 'צאנך' ובכך לבטא את כח הפסקו הגדול (יחסית) של הטיפחא בפסוק, ובכך גם יימצא מפרש את הפסוק כפי שפירשוהו ופיסקוהו בעלי הטעמים.

הפסוק השלישי שנעמוד עליו, מצוי לקראת סוף הפרשה (כ, א-ט), בפרשה העוסקת בנאום הכהן לפני היציאה למלחמה (פרשנים עמדו על כך שמדובר ב"מלחמת רשות", ולא "במלחמת מצווה". ראו, למשל, דברי ר' עובדיה ספורנו בפירושו לפסוק א), והכהן פותח את הנאום במילים הבאות:"... שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (כ, ג).

הפסוק  מתחלק חלוקה עיקרית באתנח במילה 'אויביכם'. נתמקד בצלע ב' של הפסוק.

בצלע ב ישנם ארבעה צוויים, על דרך השלילה: אל ירך, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו .מבחינת פיסוק הטעמים, בצלע זו אין זקף. כאן, שוב, המפסיק הגדול הוא הטיפחא, המצויה תחת המילה  המוקפת 'ואל-תערצו'. משמעות חלוקה זו היא, כי המלה  'מפניהם' שהיא המילה האחרונה שבצלע זו, מתייחסת  לכל ארבעת האיסורים שבצלע זו.

לפיכך, על בעל הקורא לנשום עמוקות לאחר תיבת 'תערצו' ובכך לבטא את כח הפסקו הגדול (יחסית) של הטיפחא בפסוק ובכך גם יימצא מפרש את הפסוק כפי שפירשוהו ופיסקוהו בעלי הטעמים.

לסיכום: עמדנו הפעם על כמה פסוקים, בהם בעלי הטעמים הטעימו את הטיפחא כמפסיק עיקרי. הדגשנו כי משמעות הדבר היא כי המילה המצויה לאחר הטיפחא מתייחסת לכל הרכיבים שלפניה. על כן, על בעל הקורא להדגיש עניין זה בקריאתו באמצעות נשימה מתאימה במקום הטיפחא, בנוסף לנשימה במקום האתנח(ככל שישנו) ובסוף הפסוק.

שבת שלום