טיפ שבועי לפרשת כי תצא

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, מצויות מצוות רבות. הפעם נעסוק באחת מהן, ושוב נידרש לשאלת התאמת פירושם של בעלי הטעמים את הפסוק עם ההלכה (ראו בנושא זה הטיפ לפרשת צו - שבת הגדול וכן את הטיפ לפרשת אחרי מות- קדושים).

אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת ראה שנת תשכ"ז (נמצא במרשתת באתר ).

 עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי, מיכאל פרלמן ז"ל.

ועתה נעבור לגופו של עניין:

 אחת השאלות  המשפטיות החשובות, המעוררת עניין לעיתים גם בשיח  המשפטי- חברתי האקטואלי במדינת ישראל היא שאלת הדרכים בהם מותר לנקוט כדי לגבות חוב כספי. מהם האמצעים בהם רשאי נושה להשתמש כדי לגבות את המגיע לו מן החייב (סקירה מאלפת  בנושא זה ראו  בבג"ץ 5304/92, עמותת פר"ח נ' שר המשפטים, פד"י מז(4) עמ' 715: מ. אלון, חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי, ירושלים תשכ"ד. קיימים כמובן פסקי דין ומחקרים עדכניים יותר בנושא זה).

והנה, בפרשתנו אנו קוראים: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה..."(כד, י-יא).

נתמקד בפסוק יא. על פי הבנה ראשונית של הכתוב, התורה מצווה על הנושה שלא להיכנס לביתו של החייב כדי לגבות את החוב, אלא לעמוד מחוץ לביתו של החייב , והחייב ימסור לידי הנושה את המשכון ("עבוט" בלשון התורה).

מבחינת פיסוק הטעמים, הדברים נראים פשוטים. הפסוק מתחלק באתנחתא במילה "תעמד", ומשמעות החלוקה היא הבחנה בין שני נושאים שונים. צלע א פונה אל הנושה, ואילו צלע ב פונה אל החייב.

והנה במסכת בבא מציעא( ט, יג) שנינו: "המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר 'בחוץ תעמוד'".

 אנו עוסקים כאן במקרה שבו הגיע מועד הפירעון של ההלוואה, אך הלווה לא פרע את ההלוואה בזמן שנקבע. על פי האמור במשנה, לכאורה, למלווה אסור לקחת מהלווה משכון בביתו של הלווה, אלא בבית דין בלבד.

הסוגיה התלמודית מתמקדת במימרתו של שמואל (אמורא בבלי מן הדור הראשון); "אמר שמואל:  שליח בית דין מנתח נתוחי  - אין, אבל  משכוני – לא". רש"י בפירושו למימרא זו מבאר: "אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו, אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו".

רש"י מפרש אפוא כי  שמואל מוסיף על האמור במשנה  את הדין לפיו גם שליח בין דין (מוציא לפועל) אינו רשאי להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול ממנו משכון אלא רשאי לעשות זאת רק בשוק, ואף באמצעות חטיפת החפץ מידיו של הלווה (ובלשון התלמוד:  "מנתח נתוחי").

מניין נלמדת הלכה זו?  בהמשך  הסוגיה, מגיע התלמוד למסקנה כי קיימת מחלוקת בין מקורות תנאיים בשאלה זו. לענייננו חשובה הברייתא האומרת:  "שליח בית דין שבא למשכנו, לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ, והלה מוציא לו משכון שנאמר 'בחוץ תעמוד והאיש" (ראו גם בספרי, דברים קמב).

המלב"ים (ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים

1879-1809)  בפירושו לפסוק בפרשתנו, מבאר כיצד נלמדת הלכה זו מן הפסוק, ואלו דבריו: " 'והאיש' הוא מיותר, דהיה לו לכתוב רק 'אשר אתה נושה בו' ודריש בספרי... שגם האיש הידוע, שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ".

על פי  דברי המלבי"ם, יש בפסוק מילה מיותרת "והאיש". מייתור המילה, ומ  - ה"א הידיעה שבמילה זו, נלמד כי  מדובר על  איש ידוע ולא  סתם "איש", והאיש הידוע הוא שליח בית דין שתפקידו להוציא לפועל את פסק הדין של בית הדין.

כמובן, שדרשה זו, המצרפת את המילה 'והאיש' שבצלע ב, לשתי המילים שבצלע א 'בחוץ תעמוד', אינה הולמת את פיסוק הטעמים.

והנה, הרב ברוך אפשטיין(1942-1860) בעל הפירוש "תורה תמימה", מעיר על כך: "מדרך חז"ל בהמילות הבאות בטעם מפסיק לדרשם לפניהם ולאחריהם" (הערה דומה העיר הרב אפשטיין גם בפירוש לפסוק: "לא תאפה חמץ". ראו בטיפ השבועי לפרשת צו).

הרב אפשטיין היה ער, כמובן, לאי ההלימה בין הפיסוק לבין דרשת רבותינו, אך שב ומעיר את הערתו העקרונית, לפיה, דרשות חז"ל אינן כפופות במקרים רבים לפיסוק הכתוב ולטעמים, וכך הם מחברים בדרשותיהם בין מילים שבקריאת הפסוק על פי הטעמים יש להפריד ביניהן (לעניין תופעה זו בדברי רבותינו ראו בספרו של יצחק היינמן, דרכי האגדה, ירושלים תשי"א. הספר יצא במהדורות מעודכנות במשך הזמן).

לסיכום: עמדנו הפעם על דוגמא נוספת למקרה שבו דרשת חז"ל בתחום ההלכה אינה הולמת את פיסוק הטעמים. כמובן, שבעולם ההלכה ומדרש ההלכה ניתן לדרוש ולפרש את הכתוב גם שלא על פי מובנו התחבירי הרגיל, אולם, קריאה בתורה בציבור  צריכה להיעשות, כמובן, אך ורק  על פי פיסוק הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text