טיפ שבועי לפרשת כי תבא​

בלב פרשת השבוע מופיעה פרשת הברכה והקללה. משה רבנו מרחיב בתיאורו את הרווחים שיצמחו לעם ישראל, אם ישמע בקול ה' (כח, א-יד), ומרחיב עוד הרבה יותר בפירוט הפורענות שתבוא על עם ישראל אם ימאס בדברי ה' ולא ישמע בקולו (כח, טו-סח).

 תאור הברכה והקללה דומה בפרטים רבים לתאור הברכה והקללה שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג-מו) ופרשנים שונים עסקו בהבדלים שבין שתי הפרשיות (ראו למשל דברי הרמב"ן בפירושו לפרק כח פסוק מב).

             בקריאת  פרשת הקללה בציבור נקשרו מנהגים שונים ונעמוד כאן על אחד מהם,  הלא הוא  המנהג לקרוא את פרשת הקללה בקול נמוך או בלחש. מנהג זה מובא בפירוש "כסף משנה" (שכתב ר' יוסף קארו, מחכמי צפת במאה ה – 16),  על משנה תורה לרמב"ם בהלכות תפילה פרק יג, הלכה ז. 

הרמב"ם  פוסק שם:  "קללות שבתורת כהנים אין  מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן. מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם. וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק, וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותם".

 נבאר דברי הרמב"ם תחילה- כידוע, מנהגנו הוא לחלק את הקריאה בתורה לעליות, ובזמננו, כל עולה לתורה מברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה. בקריאת התורה בשבת בבוקר, כידוע, עולים שבעה קרואים ומפטיר, ובהתאם לכך נחלקת הפרשיה לעליות. והנה מורה לנו הלכה זו שבדברי הרמב"ם, שאת כל הקללות שבפרשת בחוקותי, צריך לקרוא בעליה אחת, כלומר, אין להפסיק באמצע קריאת הקללות, אלא עולה אחד ייאלץ "לספוג" את כל הקללות (מכך נתפתחו מנהגים שונים לגבי זהות העולה לתורה בפרשת הקללות. ראו לעניין זה: ח. טלבי,  "השתלשלות מנהגי קריאת התורה בפרשות התוכחה", כנישתא 2 (תשס"ג) עמ' לא-סה:  ח. טלבי, "מנהגים המיוחדים לקריאת התוכחות", דף שבועי  מס' 1068 פרשת בחוקותי תשע"ד (נמצא באתר המרשתת של אוניברסיטת בר אילן).

 על פי דברי הרמב"ם, שונה הוא  מנהג הקריאה בפרשתנו ממנהג הקריאה של הקללות שבפרשת בחוקותי. בעוד שבקללות שבפרשת בחוקותי הלכה פסוקה היא שאין להפסיק באמצע הקריאה, בקללות שבפרשתנו – מותר לעשות כן, אלא שלא נהגו לעשות כן.

מקורו של דין זה הוא במשנה במסכת מגילה (ג, ו): "אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כולן". בסוגיה התלמודית  שם (לא, ב) מובאים דברי האמורא הבבלי אביי המבחין בין הקללות שבפרשת בחוקותי לבין הקללות שבפרשתנו אף לעניין זה. הטעם לאבחנה נעוץ בכך שהקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו "מפי הגבורה", כלומר מפי ה', ואילו הקללות שבפרשתנו: "משה  מפי עצמו אמרן".

 על דין זה כתב ר' מנוח (מחכמי פרובאנס במאה ה 13 – שאותו מצטט ר' יוסף קארו בפירוש "כסף משנה" על ההלכה שציטטנו לעיל בשם הרמב"ם) שכמובן לא ניתן מעשית להתחיל את קריאת העליה של הקללות  בפסוק האחרון  שלפני התחלת פרשת הקללות, שהרי הלכה ידועה היא שאין להתחיל קריאה בתורה בפסוק הנמצא במרחק הקצר משלושה פסוקים לפני סוף פרשיה (סתומה או פתוחה) ועל כן מפרש רבנו מנוח כי הכוונה היא שהעליה של הקללות תתחיל כמה פסוקים לפני התחלתם (על פי מנהגנו, בפרשת כי  תבוא – 8 פסוקים לפני התחלת פרשיית הקללות).

והנה, רבנו מנוח מביא מנהג נוסף (בשם התלמוד הירושלמי) לפיו יש לקרוא את הקללות שבפרשת בחוקותי – בגמגום, ושוב - שונה דינה של קריאת הקללות שבפרשתנו מקריאת הקללות שבפרשת בחוקותי - את הקללות  שבפרשתנו אין צורך לקרא בגמגום. סתם רבנו  מנוח  ולא פירש את הטעם לכך ושמא ניתן לומר שהסיבה לכך קשורה באותו נימוק שהבאנו לעיל בשם האמורא אביי, שכן הקללות שבפרשתנו - משה אמרם מפי עצמו , ולכן אין חלים על הקריאה הציבורית שלהם אותם דינים החלים על הקריאה הציבורית של הקללות שבפרשת בחוקותי, שנאמרו "מפי הגבורה".

וכך מסוכם המנהג בתיקון סופרים סימנים (בפירוש מענה לשון לפרק כח פסוק טו: "נוהגים לקרוא התוכחה בקול נמוך, אך צריך להזהר שקול הקריאה יהיה נשמע לכל הציבור...".

לסיכום: עמדנו על מנהגים בקריאת פרשות הקללות בויקרא ובדברים. התמקדנו במנהג לקרוא את הקללות בקול נמוך, וכן  בטעמם של אלה המבחינים במנהגם בין הקריאה שבפרשת בחוקותי לבין הקריאה שבפרשתנו.

 נאחל  שיתקיימו בנו כל הברכות שבפרשה.

שבת שלום

​