טיפ שבועי לפרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה היא פרשה יוצאת דופן. ייחודה הוא בכך שכל הפרשיות האחרות נקראות במלואן בשבתות, ואילו פרשה זו נקראת במלואה בשמחת תורה, כב בתשרי, גם כשיום זה אינו חל בשבת (על מנהגי שמחת תורה בכלל ועל מנהגי קריאת התורה בשמחת תורה בפרט, ראו בספרו של א. יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד. ראו גם: מ בר אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים בנוסחאות ובמנהגים, ירושלים תשע"ו, עמ' 295-290. על השתלשלות מנהגי קריאת התורה, ראו בפרק העוסק בכך אצל: א. אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב).

עניינה של פרשת וזאת הברכה, בברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו, ובתיאור מותו של משה.

הפעם נעסוק במילה אחת המופיעה בברכת משה לשבט גד: " ולגד אמר ברוך מרחיב גד. כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. ויתא ראשי עם צדקת ה עשה ומשפטיו עם ישראל"(לג, כ-כא).

גד הוא מן השבטים שנחלו בעבר הירדן המזרחי(במדבר לב, לג-לו). כידוע, לאחר משא ומתן  ממושך שהתנהל בין משה לבין נציגי בני ראובן וגד, התנה משה את  אחיזתם בנחלה בעבר הירדן המזרחי, בהשתתפותם בכיבוש ארץ כנען, ונציגי השבטים קיבלו את הדרישה.

כמה מן המפרשים קושרים את ברכת משה לשבט גד בפרשתנו לעניין ירושתו את חלקו בעבר הירדן המזרחי, לפני שכל שאר השבטים קיבלו נחלתם, וכן לתפקודו היעיל של שבט גד שהלך בראש המחנה הכובש את הארץ, כך למשל מפרש רש"י לפסוק כא:"הם היו הולכים לפני החלוץ בכיבוש הארץ לפי שהיו גיבורים.... צדקת ה עשה -  שהאמינו דברים ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו"(וראו  גם פירושיהם של  ראב"ע, הרמב"ן וספורנו על אתר).

והנה בפסוק כא נאמר "ויתא ראשי עם...", פירוש המילה 'ויתא', על פי תרגום אונקלוס – נכנס ויוצא (לפי ראב"ע על אתר- פירוש מילה זו כאילו נכתב 'ויאתא'- כלומר, ויבואו).

והנה הטעם שעל המילה 'ויתא' הוא המושך את תשומת הלב כאן. המילה מוטעמת בפשטא. פשטא הוא טעם מפסיק קטן לפני זקף. מקומו של הפשטא במילה הוא קבוע (אינו תלוי בהברה המוטעמת), מעל הקצה השמאלי של האות האחרונה של המילה. לפיכך, כאשר מילה מוטעמת מלעיל, יש שנהגו להוסיף פשטא אחת מעל להברה המוטעמת ובכך להקל על בעלי הקריאה, וכך אנו רואים במהדורות המודפסות השכיחות .

ועל הטעמה זו, מעיר בעל הפירוש מענה לשון (בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג):"הנגינה ביו"ד מלעיל וזהו לדעת בן אשר... ומחלוקת בקריאת המילה הזו, בן אשר קורא אותה מלעיל בשני פשטין ובן נפתלי מלרע בפשטי אחד...".

"בן אשר" הוא אהרן בן אשר, שחי במאה ה- 10 לספירה, שנחשב לאחרון ולחשוב במשפחת בן אשר, משפחה של בעלי מסורה שפעלה בטבריה. באותה תקופה  פעל בעל מסורה נוסף, ושמו משה בן נפתלי (ובקיצור: בן נפתלי). בין שני בעלי המסורה הללו יש כמה מחלוקות ידועות. אחת מהן נוגעת לאופן קריאתה של המילה "יששכר". לדעת בן נפתלי יש לקרא את שתי אותיות ש במילה זו, ואילו לדעת אהרן בן אשר יש לקרא מילה זו כאילו נכתב "ישכר" (וכך אנו נוהגים, על כל פנים בדרך כלל. ראו סיכום קצר של המנהגים בפירוש "מענה לשון" לבראשית כט, יח).

כבר הזכרנו בעבר(טיפ שבועי לפרשת האזינו תשע"ו) את דברי הרמב"ם בחיברו "משנה תורה" המדבר בשבחו של בן אשר: " וספר שסמכנו עליו...ועליו היו הכל סומכים לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבי כהלכתו (הלכות ספר תורה פרק ח, הלכה ד).

לאור הצהרה זו, וכפי המנהג בידנו, אנו נוהגים גם בקריאת המילה "ויתא" שבפסוקנו – במלעיל, כדעתו של בן אשר, ולא במלרע, כדעתו של בן נפתלי.

לסיכום: עמדנו היום על מילה אחת בפרשה שנחלקו בעלי המסורה באופן קריאתה. הדגשנו כי המנהג לקרא מילה זו כדעתו של בן אשר, אשר עליו גם סמך הרמב"ם בכתיבת ספר התורה שלו, כפי שהוא מציין בעצמו בהלכות כתיבת ספר תורה.

חג שמח

​