טיפ שבועי לפרשת נח​

הפעם נעסוק בפסוק אחד מתוך פרשת השבוע  ובהלכה שנלמדה מפסוק זה. נבחן את השאלה, האם  דרך הלימוד של הפסוק בענייני הלכה תואמת במקרה זה את פיסוק הטעמים.

התורה מספרת, שלאחר המבול מברך אלהים את נח ואת בניו בברכת הפריון, ומעניק לאדם את השליטה על העולם, על כל החי ועל הצומח (ט, א- ג). אך טבעי הוא שבד בבד  עם הענקת השלטון באות גם המגבלות: איסור אכילת אבר מן החי, איסור אכילת דם (פסוקים ד-ה).

 והנה בפסוק ו נאמר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך. כי בצלם אלהים עשה את האדם". הברכה מסתיימת, שוב, בברכת הפריון.

מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק ו ברור מאוד. הפסוק כולו מתחלק באתנח במילה "ישפך", בין האיסור שבצלע א לבין הנימוק המפורט בצלע ב. משמעו של הפסוק הוא, שיש רשות לאדם להעניש את  האדם השופך את דמו של אדם אחר, וזאת, כמובן, לא באופן פיראטי אלא באמצעות מערכת משפטית מסודרת, וכדברי רש"י בפירושו לפסוק: "באדם דמו ישפך:  אם יש עדים המיתוהו אתם. למה? כי בצלם אלהים וגו'"(וראו גם  פירושו של ר' עובדיה ספורנו לפסוק).

אם נתמקד בצלע א של הפסוק נבחין כי בצלע א שש מילים. הצלע מתחלקת במילה השלישית "האדם"  המוטעמת בזקף קטן, שהוא מפסיק גדול לפני טיפחא. משמעות החלוקה היא:  שופך דם האדם – הרוצח- באדם דמו ישפך – מותר לאדם להרוג אותו (כמובן, בכפוף למגבלה שהזכרנו לעיל).

בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (נז, ב) דנים האמוראים בהלכות מיוחדות הנוגעות ל"בן נח". זהו השם הכולל שנתנו חכמים למי שאינו יהודי, וחז"ל מנו שבע מצוות בהם חייבים כל בני האנושות, גם מי שאינם יהודים. בהקשר לכך מביאה הסוגיה כמה אמרות של חכמים מהם עולה, כי  בנוגע למצוות אלה, ישנן החמרות על בן נח העבריין לעומת מי מבני ישראל שעובר עבירה זהה. כך למשל נאמר בסוגיה שם:  "...דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה... משום ר' ישמעאל אמרו: אף על העוברין".

יש לפנינו מסורת, לפיה, למשל, בניגוד לדין החל על יהודי, שלא ניתן להענישו בעונש מיתה אלא בבית דין של עשרים ושלושה, מותר לדון את בן נח למיתה גם ב"מותב" של דיין אחד.

על  פי ההלכה שנאמרת משמו של התנא ר' ישמעאל, והיא הנוגעת לעיוננו זה - אם בן נח הורג עובר- חייב בעונש מוות (וזאת כמסתבר בניגוד ליהודי שעושה את אותו מעשה עצמו).

בהמשך הסוגיה מתברר טעמה של ההלכה שנמסרה משמו של  התנא רבי ישמעאל. הסוגיה לומדת זאת מפסוקנו: "מאי טעמיה דרבי ישמעאל? דכתיב 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך'. איזהו אדם שהוא 'באדם'? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו".

 השאלה בדבר מעמדו המשפטי של העובר, היא שאלה עתיקת יומין. באופן כללי ניתן לומר כי הוולד במעי אימו אינו נחשב על פי ההלכה למה שמכונה במשפט המודרני "אישיות משפטית" או "נפש", בלשונם של חכמים. כך עולה מדברי המשנה: " האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רבו, אין נוגעין בו שאין דוחין  נפש מפני נפש (אהלות ז, ו).

המשנה עוסקת באישה לפני לידה. המצב הוא שאם הלידה תימשך – האישה עלולה למות. במצב דברים זה, קובעת המשנה כי כל עוד לא יצא רובו של העובר, חייה של היולדת קודמין לחייו ויש להמיתו כדי להציל את חייה, אך מן הרגע שיצא רובו, גם התינוק שטרם יצא לגמרי אל אויר העולם נחשב כ"נפש", ובשלב זה, אסור לעשות כן (על  העובר בהלכה ראו : א"ג אלינסון, "העובר בהלכה", סיני סו, פורסם גם באתר דעת במרשתת. ראו גם: "מעמדו המשפטי של העובר" (בתוך) נ. רקובר (עורך), סדנאות במשפט העברי, ספרית המשפט העברי תשע"א. פורסם באתר mishpativri.org.il).

לענייננו, ברור שר' ישמעאל קורא, לצורך מדרש ההלכה, את פסוק ו כך: "שופך דם האדם באדם – דמו יישפך". קריאה זו עומדת, כמובן  בניגוד לפיסוק בעלי הטעמים, אשר הטעימו את המילה "האדם" בזקף, שהוא מפסיק גדול. לכן,  על פי הטעמים, יש לקרוא כפי שהסברנו לעיל: "שפך דם האדם – באדם דמו ישפך".

לסיכום:  עמדנו הפעם על פסוק בפרשה, ועל פיסוק הטעמים בו. ראינו  שדרשת ר' ישמעאל בתלמוד הלומדת הלכה לגבי דינם של נוכרים, מתבססת על קריאה של הפסוק שלא בהתאם לפיסוק הטעמים, אך כפי שראינו והטעמנו פעמים רבות בעבר, לכל אחת משתי הקריאות נתון מקומה המכובד. חכמים בדרשותיהם פעמים רבות חורגים מן הקריאה הרגילה והלוגית של הפסוק לצורך דרשותיהם, אך לקריאת התורה בציבור כללים משלה, ויש לקרוא בציבור על פי הפיסוק כפי שהורו לנו בעלי הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text