טיפ שבועי לפרשת וירא

הפעם נשוב   לעסוק בחלוקה הפנימית של הפסוקים, להבחנה בין מפסיקים גדולים וקטנים ובחשיבות הנשימה הנכונה בקריאת הפסוקים על פי הטעמים.

בפרשתנו נאמר: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה. ויאמר לא כי צחקת"(יח, טו). נתמקד בצלע א של הפסוק. ברור מתוכן הפסוק כי המילים "כי יראה" אינם חלק מציטוט דברי שרה, אלא  הערת התורה המטעימה את מעשיה של שרה (וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק: " ... שנותן טעם לדבר ותכחש שרה, לפי שיראה..."). גם הטעמים משקפים זאת, שכן המילה 'צחקתי' מוטעמת בטיפחא שהוא המפסיק הגדול שבצלע זו (הטיפחא, נשוב ונזכיר, הוא מפסיק גדול מן התביר שלפניו) ולכן יש לקרא את הפסוק : "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי – כי יראה".

פסוק נוסף בפרשתנו, הממחיש את היות הטיפחא מפסיק גדול מן התביר שלפניו הוא הפסוק הבא: " ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום"(כא, כו). נתמקד בצלע ב של הפסוק. המילה 'שמעתי' מוטעמת בטיפחא, המפסיק שלפני הטיפחא בפסוק הוא, שוב, התביר. יוצא אפוא כי המלים 'בלתי היום' מתייחסות  לשני הדברים שאבימלך מציין. ראשית – אתה אמרת לי את דבר המעשה רק היום. שנית – אני שמעתי אודות המעשה רק היום. שני ההגידים הללו מסבירים את מה שאמר אבימלך בתחילת הפסוק: "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה" וזאת מכיוון, שנודע לו הדבר רק באותו היום (וראו דברי ר' עובדיה ספורנו בפירושו לפסוק, העומד על אבחנה זו בין שני הטיעונים של אבימלך וזו לשונו: "לא שמעתי-  על מה שהוכחתני  שבהיותי מלך  עלי היה לאשר חמוץ, הנה המלך לא יעשה זה כי אם  על אחד משני פנים, אם לקול צעקת הגזול ואם לקול המון מפרסם איזה גזל שנעשה, והנה אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי קול המון בזה".

 דוגמא דומה נמצאת בפרק כב, ח, אם כי במקרה זה נראה כי לא כל המפרשים  פירשו כבעלי הטעמים. בפסוק נאמר: "ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעלה בני. וילכו שניהם יחדו". נתמקד בצלע א של הפסוק. המילה 'לעלה' בפסוק מוטעמת בטיפחא ואילו המילה 'השה' מוטעמת בתביר. המפסיק הגדול בצלע א הינו הזקף, המצוי מעל המילה  'אברהם' (וראו דברי בעל הפירוש  "מענה לשון" לפסוק זה, " כך הוא סדר פיסוק הטעמים כאן. יש לסגור את  נגינת התביר בניגון הטפחא שבד"כ אין הפסקת התביר גדולה מן הטפחא שלאחריה לבד מכמה מקומות שצריך להזהר בניגון התביר יפה..." (ראו דבריו בתוך תקון קוראים, הוצאת מכון סימנים, ירושלים תשע"ג).

הפירוש הפשוט של דברי אברהם,  וכן על פי פיסוק הטעמים הוא שאברהם עונה ליצחק  על שאלתו בפסוק הקודם: "...הנה האש והעצים ואיה השה לעלה". תשובת אברהם היא  -  אלהים יראה לנו את הבהמה אשר נקריב לקרבן, והמילה  'בני' שבסוף ההיגד, היא כינוי חיבה שקרא אברהם לבנו באותו הרגע.

 ואולם, רש"י על אתר מפרש לכאורה  אחרת,  ואלו דבריו: " יראה לו השה, כלומר יראה ויבחר לו השה ואם אין שה- לעולה בני...".. לכאורה רש"י מפרש, שאין המילה 'בני' שבפסוק  כינוי חיבה בעלמא, אלא רמז שרמז אברהם ליצחק בנו כי הוא יהיה "השה לעולה" ודברי רש"י בהמשך פירושו לפסוק מוכיחים זאת, שכך אומר רש"י " ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט וילכו שניהם יחדיו בלב שוה".

 רש"י מחבר אפוא בפירושו בין המילה  'לעלה' למילה  'בני', בעוד שבעלי הטעמים הפרידו ביניהן ועל כן לכאורה פירושו אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים.

לסיכום- הדוגמאות שהבאנו מפרשה זו (וניתן כמובן להביא דוגמאות נוספות) ממחישות את  את  הבנת כח הפסקו  היחסי השונה של   כל אחד מהטעמים המפסיקים. בקריאת התורה, ניתן לבטא  את המדרג הזה, באמצעים  שונים כגון  נשימה לאחר המפסיק הגדול, או  באמצעות שינוי קצב תוך כדי הקריאה. עם זאת, ראינו פסוק, שבו לכאורה רש"י מפרש כנגד פיסוק הטעמים.  כפי שאמרנו בעבר כמה וכמה פעמים, מותר לפרש את המקרא שלא בהתאם לפיסוק הטעמים אולם, בעת הקריאה בתורה בציבור, יש לקרא על פי פיסוק הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text