טיפ שבועי לפרשת ויצא

                                          טיפ שבועי לפרשת ויצא

הפעם נשוב   לעסוק בחלוקה הפנימית של הפסוקים, להבחנה בין מפסיקים גדולים וקטנים ובחשיבות הנשימה הנכונה בקריאת הפסוקים על פי הטעמים.  נעסוק בטעמים "קדמא ואזלא" וכן בתפקוד הטעם המפסיק "טיפחא".

 נפתח בדוגמא מעניינת הממחישה את המורכבות שבצמד הטעמים "קדמא ואזלא"(ראו דיון בעניין זה בטיפ השבועי לפרשת נח אשתקד). בדרך כלל אנו רגילים לקרא את הטעמים הללו כצמד. טעם דומה לזה הוא "אזלא גרש"( או: "גרש") ויש גם טעם שלישי: "גרשיים", או:"תרי גרשין").

 כפי שהבהרנו בעבר, שלושת הטעמים הללו, הם  שלשה  גוונים של הטעם גרש, שהוא טעם מפסיק קטן לפני פשטא (הקדמא איננו טעם מפסיק אלא טעם משרת), והפשטא עצמה היא מפסיק קטן לפני זקף.

בפרשתנו מסופר על המשא ומתן בין יעקב ללבן על תשלום שכרו (של יעקב) עבור עבודתו אצל לבן. לאחר שיעקב הודיע ללבן את דרישתו, שהוא (יעקב) יסקור  את כל צאנו של לבן, עליו שמר במשך 20 שנים,  ויקח משם  לעצמו חלק מן הצאן, על פי מאפיינים מסויימים (ל, לב) מספרת התורה: "ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלאים ואת כל העזים הנקדות והטלאת כל אשר לבן בו וכל חום בכשבים. ויתן ביד בניו" (ל,לה) (הפרשנים מייחסים את הפעולה ללבן, אשר הפר במעשה זה את הסיכום עם יעקב, שתואר בפסוקים הקודמים. ראו דברי רש"י ודברי ר' עובדיה ספורנו בפירושם לפסוק).

נתמקד במילים הראשונות של הפסוק. המילה 'ויסר' מוטעמת במונח, המילה 'ביום' מוטעמת בתלישא קטנה (שהוא טעם משרת) והמילים 'ההוא את התישים', מוטעמות לכאורה ב'קדמא ואזלא'. אך אם נחלק כך את הפסוק, אין לו כל משמעות הגיונית, שכן, אין משמעות לביטוי "ההוא את התישים".

 לפיכך, הקריאה הנכונה של הפסוק מחברת בין המילה 'ההוא' למילה 'ביום' שלפניו, ולא למילה המוקפת 'את התישים' שלאחריו, כך שהפסוק ייקרא כך: "ויסר ביום ההוא, את התישים...". כלומר, הקדמא, שהוא טעם משרת, הופך כאן  לתפקד כטעם מפסיק אחרי התלישא הקטנה (שמעל המילה 'ביום'). כך יש פשר לקריאה: 'ויסר (לבן) ביום ההוא, את התישים'. המילה המוקפת 'את התישים' מוטעמת בגרש, שהוא טעם מפסיק.

כדי להמחיש חלוקה מורכבת זו בעת הקריאה, ניתן  למהר קמעא בקריאת המילים 'ביום ההוא', ולהפסיק קמעא לאחר מכן, ואז תתבטא חלוקה זאת בקריאה.  כפי שאמרנו פעמים רבות בעבר, המחשת הגודל היחסי של המפסיקים (הקטנים בעיקר) דורשת תרגול ואימון של בעלי הקריאה, ודבר זה נכון שבעתיים למי שהתרגל לקרא תמיד את צמד הטעמים "קדמא ואזלא", כמקשה אחת (ראו דוגמאות נוספות בטיפ השבועי לפרשת נח בשנה שעברה).

 נעבור עתה לדוגמא הממחישה את חשיבות הטעם טיפחא, כמפסיק ראשי בפסוקים מסויימים.

בפרשתנו  מספר יעקב לרחל וללאה על החלום אשר חלם והוא אומר להן: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב. ואמר הנני"(לא, יא). נתמקד בצלע א של הפסוק. ברור מתוכן הפסוק כי המילה "יעקב" הינה תוכן הקריאה של המלאך  ליעקב.  בצלע ב מובאת תגובת יעקב: 'הנני'. הטעמים משקפים זאת, שכן המילה 'בחלום' מוטעמת בטיפחא שהוא המפסיק הגדול שבצלע זו (הטיפחא, נשוב ונזכיר, הוא מפסיק גדול מן התביר שלפניו) ולכן יש לקרא את הפסוק: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום – יעקב" (ראו דוגמאות נוספות לכך בטיפ השבועי לפרשת וירא).

לסיכום- הדוגמאות שהבאנו מפרשה זו (וניתן כמובן להביא דוגמאות נוספות) ממחישות, שוב,  את  את  הבנת כח הפסקו  היחסי השונה של   כל אחד מהטעמים המפסיקים. כאמור, בקריאת התורה, ניתן לבטא  את המדרג הזה, באמצעים  שונים, כגון, נשימה לאחר המפסיק הגדול, או באמצעות שינוי קצב תוך כדי הקריאה ובעלי הקריאה אמורים להיות מיומנים בכך.

שבת שלום

Edit Post Text