טיפ שבועי לפרשת וישלח

 בפרשת השבוע, פרשת וישלח,  בא סיפור קצר אודות  חטא חמור לכאורה, של ראובן, הבכור שבבני יעקב, וכך נאמר בתורה: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל      ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב).

מעשה זה נתפס כחטא חמור שחטא ראובן. כה חמור החטא, עד שיעקב מזכיר חטא זה בנאומו האחרון בפרק מט (פסוק ד). ראיה נוספת לחומרת המעשה היא הכתוב בספר דברי הימים: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל..." (דברי הימים א, ה, א).

 מעשה זה נידון בהרחבה במפרשי התורה , החל מהתרגומים העתיקים, עבור בדברי חז"ל ומפרשי המקרא אחרונים כראשונים, וכמובן על ידי מלומדים בני זמננו(ראו ספרם של א. שנאן ו- י. זקוביץ, מעשה ראובן ובלהה, ירושלים תשמד: דיון בעל אופי שונה לחלוטין נמצא בשיעורו של הרב י. מידן: "כל האומר ראובן חטא...". ראו באתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון).

ענייננו אינו במעשה עצמו אלא בצורתו של הפסוק המתאר אותו. המעיין בפסוק שבפרשתנו רואה בו שתי תופעות יוצאות דופן. האחת – פסקא באמצע הפסוק, לאחר המילים "וישמע ישראל". השניה- שתי מערכות של טעמים חולשות על הפסוק. האחת רואה אותו כפסוק אחד ואילו המערכת השניה מחלקת למעשה את הפסוק לשני פסוקים.

 לעניין הפסקא באמצע פסוק, נציין רק כי אין זה המקרה היחיד בתורה שבו יש פסקא באמצע פסוק (ראו במדבר כו, א. ראו על שתי היקרויות אלה את שיעורו של הרב יאיר קהן, "פרשת פנחס המפקד השני". השיעור פורסם באתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון).

 לעניין ההטעמה הכפולה נציין תחילה כי מקרה דומה לזה, אך שונה, מצוי לגבי שתי מערכות הטעמים שבעשרת הדברות.

ח. טויטו מציין כי  עיון בתרגומים העתיקים השונים של הפסוק מראה כי מסורת ההטעמה, אשר ראתה את הפסוק כפסוק אחד ולא כשני פסוקים, היא המסורת שהתקבלה ואילו המסורת שהפרידה כאן בין שני פסוקים נדחתה למעשה  (ח. טויטו, "בראשית לה, כה - פסוק אחד או שנים" בתוך דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות  מס' 214 פרשת וישלח תשנ"ח. נמצא באתר אוניברסיטת בר אילן במרשתת).

 מצאנו לנכון לציין את עניין התרגומים לפסוק זה, שכן, מדברי חז"ל נראה כי  יש קשר בין התרגום לבין אופן קריאת הפסוק בציבור, וכך נאמר במשנה (מגילה ד,י) : "מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם". בסוגיה שבתלמוד הבבלי (על משנה זו) נאמר: "... ואלו נקרין ולא מתרגמין: מעשה ראובן נקרא ולא מתגרם, ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה קורא חזן הכנסת 'ויהי בשכון ישראל' ואמר לו למתורגמן: (הפסק) אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים.."(מגילה, כה, ב).

             כרקע לסיפור זה חשוב להזכיר, כי קריאת התורה בימי חז"ל כללה את קריאת התורה בעברית בליווי קריאת התורה בתרגום לארמית, שהיא היתה השפה הנפוצה והשכיחה בין היהודים באותה תקופה.

 לפיכך אנו מוצאים במקומות שונים הנחיות שהנחו חכמים לגבי אופן הקריאה והתרגום של פסוקים מסויימים.

 רבי חנינא הורה למתרגם, לתרגם לציבור רק את החלק האחרון של  "הפסוק", שהוא: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" אבל ביקש ממנו שלא לתרגם את הפסוק מהמילים: "ויהי בשכון... וישמע ישראל".

 נראה אפוא שלדעת רבי חנינא, המילים "ויהיו בני יעקב שנים עשר" יכולות להיחשב כפסוק בפני עצמו(וראו הדיון אצל ח. טויטו במאמרו הנזכר לעיל, לגבי הנוסח שעמד בפני רבי חנינא). מכל מקום ברי, כי רבי חנינא הורה למתרגם לתרגם רק את החלק האחרון, קרי, את המלים "ויהיו בני יעקב שנים עשר" ועל הערה זו שבחו חכמים את רבי חנינא(וראו דברי רש"י בפירושו לתלמוד המעיר שם:  "אל תתרגם אלא אחרון- ויהיו בני יעקב שנים עשר. והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה, לכך קורהו אחרון כאילו  הוא פסוק לעצמו".

 כיצד יש לקרא בזמננו פסוק זה בקריאת התורה בציבור? קיימות שלוש אפשרויות. האחת – קריאת הפסוק כפסוק אחד. השניה- קריאת הפסוק כשני פסוקים. אפשרות שלישית היא פיצול בין הקריאה בציבור לבין הקריאה ליחיד.  היחיד הקורא לעצמו מפצל את הפסוק לשני חלקים, ואולם בקריאת הציבורית יש לקרוא את הפסוק כפסוק אחד.

 ר' יעקב בן צבי אשכנזי מעמדן (ר' יעקב עמדן. חי בגרמניה בין השנים

1776-1698) פוסק בספרו "לוח ארש" (ספר פולמוסי שנכתב כנגד חיבור בשם "שערי תפילה" שנכתב על ידי  שמחה זלמן הענא. את החיבור "שערי תפילה" כבר הזכרנו בעבר במסגרת הטיפ שבועי בקשר לקריאות כפולות של פסוקים), כי  "היחיד הקורא לעצמו מעמיד הסוף פסוק בתיבת 'ישראל' ויהיה שני פסוקים, ואילו הקורא לצבור יקרא בפסוק אחד, ולא יפסיק באתנחתא כסוף פסוק אע"פ שיש כאן פרשה סתומה"(ראו פירוש "מענה לשון" לפסוקנו, בתוך: תיקון סופרים סימנים, ירושלים תשע"ג).

פוסקים  מאוחרים יותר הביאו  דעות שונות בעניין זה ומקצתן מובאות בהסכמתו של הרב מאיר מאזוז, מפוסקי דורנו, לספר הקרוי "תיקון סופרים המדוייק" שיצא בבני ברק בשנת תשנ"א (ציטוט מדבריו מובא במאמרו של ח. טויטו שהזכרנו לעיל). יצויין כי בין האפשרויות המוזכרות שם, נזכרת גם אפשרות של קריאה כפולה של הפסוק, אפשרות שהפוסק ר' מאיר מאזוז דווקא מצדד בה (על קריאות כפולות של פסוקים ראה הטיפ השבועי לפרשת תזריע מצורע אשתקד).

לסיכום: הפעם עסקנו בפסוק אחד בפרשתנו, שיש בו הטעמה כפולה. הצגנו את הבעייתיות שבקריאת הפסוק בציבור, והצגנו את הדרכים בהם ניסו חכמים להתגבר עליה.

שבת שלום

Edit Post Text