טיפ שבועי לפרשת וישב

הפעם נעסוק בפסוק אחד מתוך פרשת השבוע, פרשת וישב,  ובצירוף טעמים יוצא דופן שבו. נבאר את הפסוק על פי פיסוק הטעמים.

 בפרק לח מספרת התורה על "מעשה יהודה ותמר". הפרק נתון בין הסיפור המתחיל בפרק לז, על מכירת יוסף, לבין תיאור המשך קורות יוסף בארץ מצרים, שבפרק לט (על טעמה של הפסקה זו ראו דברי רש"י לבראשית לט, א בדיבור המתחיל "ויוסף הורד". ראו סקירה של טעמים אחרים להפסקה זו, במבוא לפרק לח בתוך: בראשית, עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג).

 התורה פותחת את הסיפור שבפרק לח ומספרת (פסוק א) כי יהודה, בנו הרביעי של יעקב, נפרד משאר אחיו (הנמצאים באזור שכם, ראו  לז, יב) ומגיע לעדולם  (שבשפלת יהודה) ופוגש שם את בן המקום, ששמו חירה.

 בפסוק הבא מספרת התורה כי יהודה  נשא לאשה בת איש כנעני, ושמו שוע.

 והנה בפסוק יב מספרת התורה כי אשתו של יהודה (ששמה אינו נזכר) הלכה לעולמה, וכך נאמר שם: " וירבו הימים ותמת בת-שוע אשת יהודה. וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה". מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק, כבמקרים רבים, בין שני נושאים. צלע א עוסקת בבת שוע, אשת יהודה, ואילו צלע ב עוסקת ביהודה עצמו. בכך אין שום חידוש או משהו יוצא דופן.

ענייננו בצלע ב של הפסוק, בו יש צירוף טעמים נדיר: "וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה".

המילה "ויעל" מוטעמת בגרש, המילה המוקפת "על-גזזי" מוטעמת במהפך (שהוא טעם משרת), המילה "צאנו" מוטעמת בפשטא ואילו המילה "הוא" מוטעמת ברביע!!! (ולא בזקף, כפי שהיה ניתן לצפות) בהמשך הפסוק, המילה "העדלמי" מוטעמת בטיפחא, שהוא המפסיק הגדול של צלע זו (ועל כך בהמשך).

 ואכן בעל הפירוש "מענה לשון"(בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג) בפירושו לפסוק, מעיר: "הוא-  ברביע שלא כמקובל".

 סתם המפרש ולא פירש את משמעות הדבר, ואנו ננסה להשלים את החסר.

 נזכיר תחילה כי הגרש הוא מפסיק קטן לפני פשטא. והנה כאן צירוף הטעמים הנדיר – בדרך כלל, אחרי צמד הטעמים "מהפך פשטא" (כבמילים "על גזזי צאנו") יבוא הטעם זקף, שהוא מפסיק גדול באופן יחסי (בוודאי מן הטיפחא שתבוא אחריו), ואילו כאן, בא הטעם רביע במקום הזקף.

 כפי שהזכרנו בעבר פעמים רבות, הרביע הוא מפסיק גדול מן התביר אך קטן מן הטיפחא.

 יוצא אפוא, כי המפסיק הגדול  בצלע ב שבפסוקנו הוא הטיפחא שבמילה "העדלמי".

 לפיכך, יש לקרוא את הצלע כך: "וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי - תמנתה". שיעור הכתוב אפוא, על פי פיסוק הטעמים הוא, שהן יהודה, והן חירה, רעהו העדולמי -  עלו תמנתה.

 לפנינו אפוא מקרה נוסף בו משתמשת התורה בלשון יחיד "ויעל" אך  מדברת על פעולה שנעשתה על ידי רבים (יהודה ורעהו העדולמי). נזכיר כי כבר עסקנו במקרה דומה בעבר (ראו הטיפ השבועי לפרשת נח בשנה שעברה, על המלים, "ויקח שם ויפת").

 אם אומנם בוצעה הפעולה על ידי שני האנשים, ברור מדוע הכרחי היה לחרוג מן הסדר הרגיל ולא להטעים את המילה "הוא" שבפסוקנו בזקף (כפי שנהוג  בדרך כלל לעשות, לאחר הפשטא) אלא ברביע. הסיבה היא- הדגשת העובדה ששני האנשים, יהודה וחירה עלו תמנתה. נראה גם כי מן ההכרח לפרש כך גם לפי העניין, שאם לא נפרש כך, אין כל סיבה להזכרת חירה בפסוק זה (ואכן, חירה "נעלם" מן הסיפור עד פסוק כ, שם מסופר שיהודה שולח אותו לקחת את הערבון מידיה של תמר, כלתו של יהודה. ואין לתמוה על העלמות זו, שכן חירה,  אינו אלא דמות  משנית בסיפור זה. על תפקידן של דמויות משניות בסיפור המקראי ראו בספרו של א. סימון, קריאה ספרותית במקרא - סיפורי נביאים, ירושלים רמת גן תשנ"ז, ובנספח לספר, העוסק בנושא זה).

נמצאנו למדים אפוא כי יש הצדקה של ממש לנטיית בעלי הטעמים מן הסדר הרגיל. אילו היתה המילה "הוא" מוטעמת בזקף, היה ניתן לחשוב שרק יהודה עלה על גוזזי צאנו, ללא חירה, אולם הבנה כזו מותירה את הפסוק חסר מובן, שכן התורה מספרת כי חירה עולה עם יהודה. לכן, בעלי הטעמים הטעימו את המילה "הוא" ברביע, ובכך הפכו את הטיפחא שתחת המילה "העלדמי" למפסיק הגדול ביותר של הצלע.

לאור האמור, ועל פי פיסוק הטעמים, על בעל הקורא לקרא את הפסוק כך: "וינחם יהודה, ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העלדמי – תמנתה".

לסיכום:  עמדנו הפעם על פסוק אחד בפרשת השבוע שיש בו צירוף טעמים חריג. היצענו הסבר אפשרי לשאלה מה באו בעלי הטעמים ללמדנו באמצעות הצירוף החריג הזה. מקרה זה, לפי דרכנו, מהווה דוגמא לתפקיד טעמי המקרא כאמצעי פרשני.

שבת שלום

Edit Post Text