טיפ שבועי לפרשת מקץ

הפעם נשוב לעסוק בתפקידם של טעמי המקרא כמצביעים על מקום ההטעמה של המילה.

 כבר הזכרנו פעמים מספר את ההבחנה בשפה העברית בין מילים המוטעמות בהברתן האחרונה- מלרע, לבין מילים המוטעמות בהברתן הלפני אחרונה - מלעיל. כמו כן הזכרנו כי רוב טעמי המקרא ממוקמים מעל או מתחת להברה המוטעמת. כך מסייעים לנו טעמי המקרא בקביעת מקום ההטעמה הנכון של המילה.

נשוב ונדגיש כי להטעמה הנכונה של המילה ישנה חשיבות רבה, שכן שינוי במקום ההטעמה יכול להביא לשינוי משמעותה של המילה (ראו דוגמאות לעיקרון זה אצל: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך  ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, הוצאת זמרת, תל אביב תשמג, עמ' לב).

  נושא זה כבר נידון בעבר על ידינו, בשני טיפים שבועיים(טיפ שבועי לפרשת ויצא  ולפרשת ויגש, בשנה שעברה).

 והנה, בפרשתנו מצויה דוגמא נוספת הממחישה את  ההחבנה בין מלעיל ומלרע כמשקפת הבחנה בין זמני הפועל, בין הווה או עתיד (מלרע) לעבר(מלעיל).

            פרשתנו מתארת בהרחבה את הדיאלוג בין יוסף לאחיו, בבואם לארץ מצרים לבקש אוכל (מב, ז- כ).

 לאחר שיוסף דורש מהאחים להביא את אחיהם הקטן למצרים כדי להוכיח את אמינות גרסתם (פסוק כ) מתארת  התורה בפסוק כא, את הכרת האחים בחטאם כלפי יוסף תוך כדי חשיפת עובדה שלא נאמרה כלל בתיאור מעשה מכירת יוסף שבפרשת וישב: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת" (על עניין זה ראו דברי הרמב"ן בפירושו לפסוק. וכן : נ. ליבוביץ, עיונים חדשים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, עמ' 330: מ. וייס,  "מלאכת הסיפור במקרא", מולד (תשרי תשכ"ג) עמ' 406-402).

 לענייננו חשובה צלע ב של הפסוק אשר נאמר בה: " על כן באה אלנו הצרה הזאת" המילה " 'באה' מוטעמת במונח, הנתון תחת האות ב. הטעם מונח נתון תמיד תחת ההברה המוטעמת.  על כן ברור כי יש לקרוא מילה זו בהטעמת מלעיל.

והנה, רש"י בפירושו לפסוק כא כותב: " באה אלינו- טעמו בב"ית לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה ותרגומו אתת לנא".

 דברי רש"י מבהירים את העיקרון שכבר עמדנו עליו, לפיו, כאשר המילה  'באה' מוטעמת מלעיל - פירוש המילה הוא לשון עבר.

ואולם, נשאלת השאלה, מה ראה רש"י לחזור על עניין זה שלוש פעמים  בפירושו  לספר בראשית? שהרי  בפרשת ויצא (כט, ו) אומר רש"י:  באה עם הצאן- הטעם בא"לף ותרגומו אתיא. ורחל באה(פסוק ט. נ"ו) הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת'. הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה".

 גם בפרשת  ויגש אומר רש"י אותו הדבר בדיוק (מו, כו): " כל הנפש הבאה ליעקב - שיצאו מארץ כנען לבא למצרים. ואין הבאה זו לשון עבר אלא לשון הווה כמו 'בערב היא באה' (אסתר ב, יד)... לפיכך טעמו למטה באלף....והשני 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת...".

 נמצאנו למדים אפוא, כי רש"י חוזר על הרעיון לפיו, האבחנה במקום ההטעמה משקפת זמני פועל שונים – שלוש פעמים לפחות בפירושו לספר בראשית. נשאלת אפוא השאלה, על שום מה מצא רש"י לנכון לחזור על דבריו כמה פעמים?

התשובה לשאלה זו יכול שהיא קשורה בשאלת מגמתו של רש"י בכתיבת פירושו לתורה. בשאלה זו עסקו מלומדים רבים. חלקם סבורים כי רש"י כתב את פירושו בין הייתר ממניעים חינוכיים – אידיאולוגיים, וזו גם היתה מגמתו בבחירת המדרשים אותם הביא בפירוש(ראו: א. גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש"י, אלון שבות תשס"ח, עמ' 54-53). ושמא ניתן לאור עיקרון זה זה  לבאר גם את החזרה המרובה על ההבחנה בין מלעיל ומלרע, שנועדה ללמד את תלמידי רש"י  ולומדי פירושיו לדורות את עקרונות דקדוק הלשון העברית  כפי שרש"י הבין אותם. 

לסיכום- ריכזנו הפעם כמה דוגמאות, הממחישות את חשיבות הטעמים כקובעים את מקום הטעמה של המילה. ראינו שרש"י עומד על עניין זה בכמה מקומות ולמעשה חוזר על דבריו, והיצענו הסבר לתופעה זו, מתוך עיון בדרכו הפרשנית של רש"י בפירושו לתורה.

שבת שלום וחנוכה שמח

Edit Post Text