טיפ שבועי לפרשת ויחי
השבת נקרא את פרשת ויחי, הפרשה החותמת את ספר בראשית. בסוף הפרשה, בחומשים המודפסים, מופיעה המילה 'חזק' ובבתי הכנסת בקהילות אשכנז נהוג שהקהל קם על רגליו בשומעו את קריאת הפסוק האחרון של הפרשה ולאחר סיום קריאת הפרשה (ועוד לפני הברכה שתבורך על ידי העולה לתורה) אומר הקהל 'חזק חזק ונתחזק', ובעל הקורא, המסיים את הפרשה, חוזר ואומר: 'חזק חזק ונתחזק'. רק לאחר מכן, העולה לתורה מברך את הברכה שנהוג לברך לאחר הקריאה.
בתחילת ספר יהושע, מסופר שה' מצווה את יהושע: " לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה...כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערץ ואל תחת...(יהושע א, ח-ט). בהסתמך על פסוקים אלה כתבו כמה פוסקי הלכה: "לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק"(ראו פירוש ר' יוסף קארו לספר ארבעה טורים- בית יוסף, אורח חיים קלט, וראו דברי ר' משה איסרליש (הרמ"א) שם בסעיף יא).
מכאן נבעו ונשתלשלו מנהגים שונים, הנוגעים בין היתר גם לתפילה ולאו דווקא לקריאת התורה. אולם, בספר "חיבור פרוש הברכות והתפילות", הידוע כספר אבודרהם (ספר על מנהגים בענייני תפילות וברכות שחובר במאה ה-14 על ידי הרב דוד אבודרהם שחי בסיביליה שבספרד) למד מחברו מפסוק זה כי נוהגים לומר 'חזק' רק כשמסיימים לקרא את כל הפרשה, ולא בסיום כל עליה ועליה. היו שצמצמו עוד את המנהג עד למנהג הנפוץ בימינו, לומר 'חזק' רק בסיום קריאת החומש, ולא בסיום כל פרשה ופרשה (להרחבה בעניין זה ראו: י"ש שפיגל, "אמירת חזק ויישר כח", בר אילן כו-כז (תשנ"ה) עמ' 370-347).
מה מקורו של הביטוי 'חזק חזק ונתחזק', הנפוץ כיום?
מקורו של הביטוי 'חזק חזק ונתחזק' מצוי בקריאתו של יואב, שר צבאו של דוד בצאתו לקרב מול בני עמון, ארם בית רחוב, ארם צובא, מלך מעכה ואיש טוב, אשר צרו על יואב מלפנים ומאחור: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו. וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י, יב).
מן הפסוק אנו למדים כי את המילה 'ונתחזק' יש לקרא בניקוד פתח תחת האות ז, אך רוב הציבור וכן רוב בעלי הקריאה אינם נוהגים כך, והם קוראים את המילה 'ונתחזק' בצירי תחת האות ז.
כאמור, ברוב החומשים המודפסים, מודפסת רק המילה 'חזק' בסוף כל חומש (ללא ניקוד), מה שמאפשר באופן מעשי את שתי צורות הקריאה (יצויין כי ישנן מהדורות שבהן המילה 'ונתחזק' אכן מנוקדת בפתח, כשם שהיא מנוקדת בפסוק בשמואל. ראו: י"ש שפיגל וי' בן דוד, "חזק חזק ונתחזק", לשוננו לעם מו (חוברות א ו – ד (תשנ"ה) עמ' 26-24 וכן עמ' 180-176. ראו גם באתר האקדמיה ללשון עברית במרשתת).
עוד אנו למדים מן הפסוק, כי הביטוי המקורי הוא 'חזק ונתחזק', ולא 'חזק חזק ונתחזק'. עדות על כך מביא י"ש שפיגל מן הספר "דברי קהלות" מן המאה ה- 19 (אוסף מנהגי קהילת פרנקפורט דמיין והקהילות הסמוכות לה. הספר חובר על ידי ר' שלמה זלמן גייגר): " ולפי שהוא סוף חומש מחמש' חומשי תורה, קורא הפסוק האחרון בקול רם. ואומרים חו"ק (חזן וקהל) יחד לשביעי אחר שהשלים לו ח' (חזן) הקריאה 'חזק ונתחזק', אבל השביעי לא יאמרנו, ואחר אמירתם יברך 'אשר נתן".
מעדות זו אנו למדים שני דברים. האחד- המנהג הקדום היה לומר 'חזק ונתחזק', ולא, 'חזק חזק ונתחזק' כפי שאנו נוהגים היום. השני – במילה 'ונתחזק', האות ז מנוקדת בקמץ ולא בצירי (כך גייגר מנקד את המילה הזו).
פרופ' שפיגל במאמרו הנ"ל מוסיף ומוכיח כי לניקוד המילה 'ונתחזק' בפתח או בקמץ (ועל כל פנים, לא בצירי) יש עדויות קדומות כבר מן המאה ה- 13.
לסיכום: הקריאה הנהוגה כיום 'חזק חזק ונתחזק' עם השלמת קריאת כל ספר מחמשת חומשי התורה מבוססת על הכתוב בספר יהושע ובספר שמואל. מסתבר שברבות השנים עבר הביטוי המקורי, 'חזק ונתחזק' שני שינויים. האחד – תוספת של המילה 'חזק 'לביטוי המקורי. והשני, שינוי הניקוד במילה 'ונתחזק' מקמץ לצירי(השינוי השני, ככל הנראה ללא סיבה נראית לעין).
שבת שלום
Edit Post Text
