טיפ שבועי לפרשת וארא
בפרשת השבוע, פרשת וארא, מסופר על שבע מכות שלקו מצרים (מתוך עשרת המכות). המכה הראשונה המתוארת בפרשה היא מכת דם (ואכן, הסדר המקובל של המכות הוא הסדר המפורט בתורה. דא עקא, בתהילים פרק עח וגם בפרק קה משתקף סדר שונה של המכות. ראו על כך:א. שנאן, פרקי אבות פירוש ישראלי חדש, בפירושו לפרק ה משנה ד ).
התורה מתארת את נסיונות המצרים להשיג מים לשתיה בזמן מכת הדם, וכך נאמר: "ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות. כי לא יכלו לשתת ממימי היאר"(ז, כד). הפסוק מתחלק באתנח במילה 'לשתות'.חלוקת הפסוק לצלעותיו ברורה. צלע א היא הפעולה שביצעו המצרים. צלע ב היא הסיבה לביצוע אותה הפעולה.
נתמקד עתה בצלע א של הפסוק. המפסיק הגדול של הצלע הוא הטיפחא, המצויה תחת המילה 'היאר' ופירושו של הפסוק הוא אפוא, שהמצרים חפרו סביב ליאור כדי לשתות מים.
סביב ליאור יש כמובן אדמה, ועל פי פירוש זה נראה כי המצרים חפרו באדמה, כנראה כדי למצוא מים מתחת לאדמה.
ואכן כך, מסביר שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים
1865-1800. על גישתו הפרשנית ראו בספרו של אמו"ר: ש.ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג) את פיסוק הטעמים לפסוקנו, ואלו דבריו: "...ובעל הטעמים פירש: ויחפרו לשתות מים".
בדברי חז"ל והמפרשים מצאנו דעות שונות ביחס לשאלה, כיצד התקיימו המצרים בימי מכת הדם, ללא מים לשתיה (ראו על נושא זה: ב. שפיגל, "מה שתו המצרים במכת דם?" דף שבועי מספר 1253 פרשת וארא, תשע"ח. נמצא באתר של אוניברסיטת בר אילן במרשתת).
ואכן, הפרשנות על פי דרך זו עולה בקנה אחד עם אחת מן הדעות המובאות בדברי חז"ל בעניין זה, הלא היא שיטת ר' נחמיה, ואלה דברי המדרש הנוגעים לענייננו: "רבי יהודה אומר: שביאור לקו, ורבי נחמיה אמר מלמעלה ומלמטה לקה, וכל מצרים לקו מימיה בדם.... אמר לו: לפי שהיו המצריים אומרים: כל המים שהיו רואין משה ואהרן נעשין דם, והיו חופרין להוציא מים לשתות ממה שאין עיניהן רואין"(שמות רבה ט, יא) .
ואולם, שד"ל בראש פירושו לפסוק מבאר את הפסוק בדרך שלכאורה, לפי דברי שד"ל עצמו, איננה הולמת את פיסוק הטעמים, ואלה דבריו: " ויחפרו וכו' מים: חפרו והוציאו מים ... וכיוצא בזה 'ויחפרוהו ממטמונים' (איוב ג,' כ"א) ולפי זה היה ראוי הטפחא תחת מים...".
כדי לבאר את דברי שד"ל נעיין קמעא בפסוק מספר איוב, וזהו הפסוק במלואו :"המחכים למות ואיננו. ויחפרהו ממטמונים". רש"י בפירושו לפסוק באיוב, מבאר: " ממטמונים: יותר משמרגלים אחר מטמוני אוצרות...". לפי גישה זו, האות מ"ם שלפני המילה 'מטמונים' הינה מ"ם היתרון- ושיעורו של הכתוב הוא שאותם אנשים היו מחכים למוות בקוצר רוח יותר ממה שאדם מחכה למצוא אוצר.
גישה שונה לכאורה לפירוש הפסוק באיוב מצינו בדברי מלבי"ם (ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1879-1809. על גישתו הפרשנית ראו: ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם"(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות י'- מנחות ידידות והוקרה לשמואל ורגון, עמ' 500-473) הכותב: "והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז (ובכל זאת נ.ו) לא סר המות אליו, ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון, נפל עליו גל אבנים וימות... וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות- חיה, ובעת התאוה לשמוח בחייו, השיג את המות". לפי גישה זו יש לפרש את האות מ"ם שבמילה 'ממטמונים' כ'מם המוצא', כלומר, מתוך שמצא את המטמונים בא אליו המוות, וזה ארע רק כשסוף סוף מצא את המטמון, וזו כמובן מכה קשה ואסון גדול לאחר שחיפש אותו לשווא כל ימי חייו.
נראה לפי פירוש שד"ל, כי המצרים חפרו במים, כלומר חפרו לעומק המים (ולא באדמה שסביבות המים), כדי למצוא מים שלא לקו במכת הדם (ולכאורה נראה שהוא סבור כגישת מלב"ים לפסוק באיוב), ופירוש זה נוגד את פיסוק הטעמים, אשר הטעימו את המילה 'היאר' בטיפחא כמפסיק עיקרי, הווה אומר: חפרו סביבות היאור- כדי למצא מים לשתיה, ולא חפרו במים עצמם, כפי שמפרש שד"ל, על-פי הפסוק באיוב.
לסיכום- הפעם ראינו פסוק מן הפרשה והבחנו בשתי אפשרויות לפרשו. הטעמים נוקטים לכאורה כאחת האפשרויות. כמובן שלשתי האפשרויות יש מקום, אך בקריאת התורה בציבור יש לקרא על פי פיסוק הטעמים.
שבת שלום
Edit Post Text
