טיפ שבועי לפרשת בא

נעסוק הפעם  בשני פסוקים מפרשת השבוע, אך כדי להבהיר את העניין שיש לנו בהם הפעם, נקדים כמה הקדמות קצרות הנוגעות לחלוקת פסוקים על פי הטעמים, לסימני הפיסוק המוכרים לנו, לחלוקת התורה לפסוקים ולקשר בין הנושאים הללו.

 לטעמי המקרא, כידוע, יש מספר תפקידים. הראשון - הם משמשים כתווי נגינה (כל עדה ונגינתה). השני - הם מציינים, על פי רוב, את מקום ההטעמה של המילה, מלעיל או מלרע. השלישי -  הם משמשים כמערכת מסועפת של סימני פיסוק (ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג, עמ' י- כה).

דרך הילוכנו ברבים מן הטיפים השבועיים היא, ניתוח הפסוק המדובר בהתאם לטעמי המקרא, ופירושו על פי הטעמים, לעומת פירושים שנתנו לו חז"ל או פרשני המקרא לדורותיהם.

 אנו מכירים את מערכת הפיסוק של העברית של היום הכוללת סימנים כגון: נקודה, פסיק, סימן קריאה וכד'. מ. פרלמן בחיבורו הנ"ל (עמ' יט) קובע  כי: "שיטת הפיסוק של הטעמים לקריאת פסוקי תנ"ך היא שונה משיטת הפיסוק המקובלת,  והיא הרבה יותר מדוייקת".

מדוייקת  - על שום מה? על שום שטעמי המקרא מבחינים בין מפסיקים גדולים וקטנים, אך מערכת הפיסוק המוכרת לנו כיום מבחינה אומנם בין נקודה לבין פסיק, אך אין בה היררכיה בין הפסיקים, למשל.

 ברבים מן הטיפים השבועיים עד היום גם המלצנו לבעלי הקריאה על טכניקה מעשית הנוגעת לקריאת כמה מהפסוקים שדנו בהם. על כך כותב פרלמן: "האמצעי החשוב ביותר היא הנשימה" (עמ' כה) ובהמשך דבריו הוא ממליץ לבעל הקורא לנשום בין פסוק לפסוק, וכן במקום האתנח (ככול שישנו) ובמקום ההפסק הגדול ביותר בכל צלע וצלע.

אשר להטעמת המפסיקים הקטנים יותר, כותב פרלמן: "...אך ברור שיש להבליט גם את הטעמים המפסיקים הנוספים...הבלטה זו לא תיעשה בעזרת נשימות נוספות, אלא עומדים לרשותו (של בעל הקורא, נ.ו) אמצעים אחרים כגון: הפסק מודרג ... ולפעמים על ידי האטת הקריאה של אותה המלה המפסקת"(שם, עמ' כו).

 השאלה מתי נוצרה מערכת הטעמים המוכרת לנו, והאם היא קדמה לניקוד או לא הינה שאלה נכבדה שרבו המדברים והעוסקים בה (ראו סקירה בספרו של אמו"ר: ש. ורגון,  שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 182-176). הגם שהביטוי "פיסוק טעמים" נזכר במקורות חז"ל (ראו בבלי מגילה דף ג עמוד א וכן בבלי נדרים דף לז עמוד  ב) הרי שאת סימני הטעמים ושמותיהם אנו מוצאים לראשונה רק בספרי המסורה והדקדוק שנכתבו בשלהי תקופת הגאונים (ש' ורגון, שם עמ' 179 והערה 120).

לעומת זאת, חלוקת התורה לפסוקים, היא חלוקה קדומה ביותר. מאמר חז"ל חשוב בהקשר זה הינו המאמר המובא בבבלי נדרים דף לז עמוד ב: "אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב:  'ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש. ושום שכל ויבינו במקרא'(נחמיה ח, ח) ... ושם שכל -  אלו הפסוקים..." (וראו דברי רש"י  שם בדיבור המתחיל 'אלו הפסוקים': " עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק...").

 אמרנו לעיל כי כל פסוק מתחלק לשני חלקים. בדרך כלל טעם האתנח הוא זה שמחלק את הפסוק לשנים. בטיפים שבועיים  בעבר, עמדנו לעיתים על טעם חלוקת כל פסוק באתנח, דווקא במקום בו נקבע ולא במקום אחר.

 ואולם, תופעה מעניינת היא, כי בניגוד  לדיבור המודרני, בתורה, לעיתים נושא המשפט או הדובר מתחלפים באמצע פסוק (נושא מתחלף -  בראשית טו, ו ובדברי רש"י שם ובדברי רמב"ן החולק עליו. וכן ראו דברים כו, ה ובדברי רש"י, ובדברי רשב"ם וספורנו החולקים עליו. דובר מתחלף –  בראשית ל, טו: שם לב, כז).

תופעה אחרת היא, שלעיתים, התורה מספרת לנו על דברי מאן דהוא, ודבריו משתרעים על פני יותר מפסוק אחד. מקרה מורכב יותר הוא מקרה בו נקודת האתנח בפסוק, מסיימת את מאמר אותו דובר (גם אם המאמר עצמו התפרס על פני כמה פסוקים), ולא סוף הפסוק. במקרים אלה, צלע ב של הפסוק עוסקת בעניין אחר.

  נביא לכך שתי דוגמאות מפרשתנו. בפרק י פסוק ג מובאים דברי משה ואהרן אל פרעה: " ... ויאמרו אליו כה אמר ה'..." דברים אלה נמשכים עד אמצע פסוק ו: " ....אשר לא ראו אבתיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה...". המילה, 'הזה', המסיימת את דברי משה ואהרן, מוטעמת באתנח, ואילו צלע ב שלאחריה היא קצרה: "ויפן ויצא מעם פרעה". במקרה זה, האתנח מחלק את הפסוק לשתי צלעות, אך גם מסיים את דברי משה המשתרעים על פני כמה פסוקים!!!

 כך גם בדברי פרעה המובאים החל בפסוק י: "ויאמר אליהם יהי כן ה'...." ודברי פרעה ממשיכים בפסוק יא: "לא כן לכו נא  הגברים..", ודברי פרעה מסתיימים במילה 'מבקשים' שבפסוק יא המוטעמת באתנח , וצלע ב של הפסוק היא:  "ויגרש אתם מאת פני פרעה". גם כאן מחלק האתנח את פסוק יא לשתי  צלעות, אך גם מהווה סיום לדברי פרעה המשתרעים על פני פסוק וחצי.

לדעתנו,  מאחר שהאתנח שבפסוקים אלה גם "סוגר" או "מסיים" את כל  הנאום של הדובר, נאום שמשתרע על פני כמה פסוקים, הרי שעל הקורא בתורה בציבור (ולא רק) להשתהות קמעא יותר מן הרגיל בטעם האתנח, כדי להדגיש, שאתנח זה לא רק מחלק את הפסוק לשני חלקים, אלא גם מסיים למעשה את מאמרו השלם של הדובר (בדוגמא הראשונה- משה. בדוגמא השניה -  פרעה).

לסיכום: סקרנו הפעם כמה כללי יסוד בפיסוק טעמים, עמדנו על ההבדל בין חלוקת התורה לפסוקים (שהיא קדומה) ולטעמים(שהיא מאוחרת יותר), והבאנו שתי דוגמאות מן הפרשה של פסוקים שבהם לחלוקת הפסוק בטעם המפסיק אתנח  יש חשיבת מיוחדת ועל בעל הקורא  לבטא זאת באמצעות הפסקה גדולה מן הרגיל לאחר קריאת המילה המוטעמת באתנח.

שבת שלום

Edit Post Text