טיפ שבועי לפרשת כי תשא
אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, הוא סיפור חטא העגל בו חטא עם ישראל (או לכל הפחות חלק ממנו) בהיות משה על הר סיני. בעקבות החטא החמור, ה' מבקש לכלות את עם ישראל (לב, י) משה מתפלל אל ה' (פסוקים יא-יג) וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (פסוק יד).
בפרק לד, מצטווה משה לפסול לוחות חדשים ולעלות אל הר סיני ומשה עושה כאשר צווה (פסוקים א-ד). זה הרקע לפסוקים הבאים הידועים כ"שלש עשרה מידות"( פסוקים ו-ז).
בעבר כבר עסקנו בפסוק ה: "וירד ה' בענן...". הפעם נעסוק בסיפא של יג המידות: "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה. ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (פסוק ז).
מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנח במילה 'וחטאה'. בצלע ב יש זקף במילה 'ונקה'(השניה!!!) וכן במילה 'בנים'(השניה). אלה הם שני המפסיקים הגדולים של צלע ב. וזאת לדעת, כאשר שני מפסיקים שווים באים זה אחר זה, הרי כוחו של המפסיק הראשון גדול מכוחו של המפסיק השני, וכך גם בפסוקנו.
כידוע, נחלקו המפרשים בעניין החלוקה הפנימית של פסוקים ו – ז למה שמכונה "יג מידות"(ראו למשל שיטת ר' יעקב תם, נכדו של רש"י, בתוספות למסכת ראש השנה יז, ב בדיבור המתחיל "שלש עשרה מידות". ראו כנגדו שיטת האר"י (ר' יצחק בן שלמה לוריא. חי בין השנים 1534-1572. גדול מקובלי צפת במאה ה- טז. לאחר מותו ליקטו ממשכי דרכו את דבריו, ובין הייתר עשה כן ר' שמואל ויטל בסדרה של שמונה ספרים הידועים בשם "שמונה שערים") שער הכוונות דרושי ויעבור, דרוש ג). ריכוז מספר רב של דעות לגבי אופן החלוקה הפנימית של יג מידות ראו אצל שד"ל בפירושו לפסוק ו).
חרף הדעות המגוונות בשאלת החלוקה הפנימית של הפסוקים, הרי שמוסכם על רוב המפרשים כי המידה האחרונה היא 'ונקה'(פסוק ז).
מבחינת פיסוק הטעמים, המילה 'ונקה'(הראשונה) מוטעמת בפשטא, שהוא מפסיק קטן לפני זקף, הווה אומר, שיעור הכתוב הוא: "ונקה לא ינקה...."(ראו דיון בעניין מבנה טעמים דומה בטיפ השבועי לפרשת תולדות בשנה שעברה, על הפסוק "אנכי עשו בכרך" (בראשית כז,יט)).
ואכן, רש"י בפירושו לפסוק מפרש כך את הפסוק "לפי פשוטו" ואלה דבריו: "ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט...". גם ראב"ע כותב בפירושו לפסוק ו: "ועל דרך הפשט 'ונקה לא ינקה' מדה אחת כי 'ונקה' שם הפעל היא כמו 'אם ענה תענה אותו' (שמות כב, כב).
כנגד פירוש זה מצאנו את דברי הברייתא משמו של התנא ר' אלעזר, המובאת בתלמוד הבבלי: "כדתניא: רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר 'ונקה' שכבר נאמר 'לא ינקה'. אי אפשר לומר 'לא ינקה' שכבר נאמר 'ונקה'. הא כיצד? מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים..."(שבועות לט, א: יומא פו, א).
הדרשה של ר' אלעזר מנתקת בין המילה 'ונקה' ובין המילים 'לא ינקה' שבפסוקנו. כבר ראינו בעבר מקרים כאלה שבהם, לצורכי הדרשה, מפרידים חכמים בין שתי מילים שעל פי הפשט הן שייכות לביטוי אחד (ראו דוגמאות בטיפ השבועי לפרשת ואתחנן על הפסוק בדברים ז,יא).
כאמור, מבחינת פיסוק הטעמים, המילה 'ונקה' מוטעמת בפשטא, שהוא טעם מפסיק קטן לפני זקף. ביטוייים דומים מבחינת פיסוק הטעמים הם הביטויים "אנכי עשו בכרך"(בראשית כז,יט) וכן: "אנכי ה' אלהיך"(שמות כ, ב).
ואכן, כשדנו בביטויים אלה, הטעמנו כי מבחינת פיסוק הטעמים אין להפסיק בקריאה באופן מלאכותי בין המילה המוטעמת בפשטא לבין המילים הבאות אחריה, המוטעמות במונח ובזקף.
לעומת זאת, כאז כן עתה, נדגיש כי דרכם של חז"ל בדרשותיהם, לא אחת, להפריד בין מילים שעל פי הפירוש הרגיל ודרך הקריאה הרגילה, יש לחבר ביניהם, ולהיפך (נשוב ונזכיר בהקשר זה את הערתו של הרב ברוך אפשטיין בעל הפירוש 'תורה תמימה' לפיה:"מדרך חז"ל בהמילות הבאות בטעם מפסיק, לדרשם לפניהם ולאחריהם"(ראו טיפ שבועי לפרשת כי תצא).
לסיכום: עמדנו היום על הביטוי 'ונקה לא ינקה' שבפרשתנו. ראינו את ההבדל שבין פרשנות הביטוי על דרך הפשט (וכן פיסוק הטעמים), הרואה ביטוי זה כביטוי אחד, לבין דרשת חכמים על אותו הביטוי. נשוב ונדגיש כי בקריאת התורה בציבור, יש לקרוא את הפסוקים בהתאם לטעמים, ובהקשר לפסוקנו, ההפסקה שבין המילה 'ונקה' לבין המילים 'לא ינקה', היא קטנה ביותר, שזהו כח הפסקו של הטעם פשטא. עם זאת, לדרשתו של ר' אלעזר יש כמובן מקום נכבד מבחינת המסר שהיא מעבירה ומשמעותו החינוכית, ובבחינת "שבעים פנים לתורה".
חג שושן פורים שמח, ושבת שלום
Post Text
