טיפ שבועי לפרשת ויקהל פקודי

השבת נקרא בתורה בשני ספרים. בספר הראשון נקרא את פרשות ויקהל ופקודי המחוברות, ובספר השני נקרא את "פרשת פרה"(במדבר יט) שהיא הפרשה השלישית מ"ארבע פרשיות".

 פרשות ויקהל ופקודי בעיקרן הינן תאור הביצוע של מלאכת הקמת המשכן ועשיית כליו, שהציוויי עליה נמסר בפרשות תרומה ותצווה. תיאור הביצוע של כל כלי נפתח בדרך כלל בפועל, כגון:  'ויעשו'(לו,  ח) 'ויעש' (לו,  יד: לד, כ ועוד).

והנה פרק לו נפתח בפסוק שונה בניסוחו מן הפתיחות האחרות: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש. לכל אשר צוה ה'". הפסוק מתחלק  באתנחתא במילה 'הקדש'. צלע א מתארת את הביצוע. צלע ב, הקצרה, מציינת שהמלאכה נעשתה בהתאם לציווי ה'.

נעסוק הפעם  במילה הפותחת 'ועשה' ובצירוף הטעמים המעניין שבתחילת הפסוק. המילה 'ועשה' מוטעמת בתלישא קטנה (שהוא טעם משרת). המילים 'בצלאל ואהליאב'  מוטעמות לכאורה ב'קדמא ואזלא'. זהו צירוף טעמים די שכיח.

אלא שקריאת הפסוק בדרך הרגילה מעוררת קושי, שהרי המילה 'ועשה' (נשוא המשפט) היא לשון יחיד ואילו  לאחר המילה הזו נמנים שמותם של בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב (נושא המשפט)  - לשון רבים (ראו: מ. מורשת, "הנושא הקודם לשני נושאים בלשון המקרא", לשוננו לא(תשכ"ז) עמ' 260-251).

 יוער כי קיימות לא מעט דוגמאות לאי התאמה מעין זו שבפסוקנו (ראו בראשית  ט, כג, ובהסברו של רש"י  על אתר בשם חז"ל לשימוש בלשון יחיד: ראו גם: אסתר ב, כא). גם לגבי פסוקנו, היו מפרשים שהציעו פתרונות לשאלת אי ההלימה בין הפועל בלשון יחיד לבין נושאי הפסוק שהם רבים. כך למשל אומר רש"י בפירושו לפרק לה, פסוק לד: "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר 'ולא נכר שוע לפני דל '(איוב לד, יט)". נראה שניתן להשתמש ברעיון זה גם לפסוקנו ולומר שהתורה משתמשת בלשון יחיד בדברה על בצלאל ואהליאב כדי להדגיש את השוויון ביניהם, למרות ההבדל בייחוסם(ראו פתרון בכיוון אחר  בפירוש ראב"ע לפרק לו, א).

בכל הנוגע לפיסוק הטעמים בפסוקנו נזכיר, כי בטיפ השבועי לפרשת ויצא הצענו לחבר בקריאה במקרה דומה, בין המילה המוטעמת בתלישא קטנה (במקרה שלנו 'ועשה') לבין המילה המוטעמת בקדמא (במקרה שלנו 'בצלאל')ולהפסיק קלות ביניהן לבין המילה המוטעמת בגרש (במקרה שלנו: 'ואהליאב') והקריאה תהא אפוא :"ועשה בצלאל- ואהליאב". כך תהיה הלימה בקריאת הפסוק, בין השימוש בפועל בלשון יחיד לבין הנושא של הפסוק. במקרה כזה, המילה 'ואהליאב' מוטעמת בגרש שהוא טעם מפסיק. לשון אחר- אין כאן "קדמא ואזלא" אלא "תלישא קטנה, קדמא -  גרש"(ראו הרחבה על עניין זה עם דוגמאות נוספות לצירוף טעמים זה אצל ש, קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות" (בתוך) ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205. ראו בפרט עמודים 228-226).

 תמיהה נוספת עולה מקריאת פסוקנו והיא נובעת מכך שבפסוקנו משתמשת התורה בלשון 'ועשה בצלאל' בעוד שבפסוקים אחרים משתמשת התורה בלשון 'ויעש'( לו, יא: לו, יג: לו, כ, ועוד).

 הטייה דומה של פועל נמצאת בפסוק: "ורצח גאל הדם..."(במדבר לה,כז). בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (מכות יב, א)  נחלקו תנאים בשאלה האם   מצווה על גואל הדם להרוג את הרוצח בשוגג, או שהוא רק מורשה לעשות זאת. והנה רש"י בפירושו לסוגיה זו (דיבור המתחיל:'ורצח') מבאר: "איכא לפרושי לשון ציווי כמו 'ועשה בצלאל ואהליאב' ואיכא לפרושי לשון רשות כמו 'ועשה ה' להם'(דברים לא,ד). לענייננו חשוב לציין את אותו חלק בדברי רש"י הרואה בהטיה זו "ועשה" כמצווה- דהיינו לשון עתיד, שכן כל לשון ציווי מכוונת למעשה שיש לעשות אותו בעתיד (על ההשלכה שיש לעניין זה על הטעמת המילים ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם" תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג, עמ' יח).

והנה, שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה במאה ה - 19) בפירושו לפסוקנו חולק על דברי רש"י הנ"ל ואומר: "...אך לפי זה היה לו לומר 'ויעשה', אבל 'ועשה' הוא עתיד אינדיקאטיף, דרך הודעה, והטעם יודע אני שהוא יעשה". לדעת שד"ל אפוא, אין כאן לשון ציווי, אלא לשון עתיד, שמובנה:  "יודע אני( ה')  שבצלאל ואהליאב יעשו מה שצוו לעשות".

לסיכום: עמדנו הפעם על פירושו של ביטוי בן שלוש מילים בפרשתנו 'ועשה בצלאל ואהליאב'. עמדנו על הקושי הענייני שבו, וגם על המורכבות  שבצירוף הטעמים שבהם יש להשתמש כאשר קוראים את הפסוק בציבור. ראינו גם שנחלקו המפרשים בהבנת המילה  'ועשה' שבפסוקנו.

שבת שלום

Edit Post Text