טיפ שבועי לפרשת אחרי מות - קדשים

 השבת נקרא בתורה, בפרשת אחרי מות ובפרשת קדשים. גם השבת אנו קוראים בשתי פרשיות מחוברות (על עניין זה ראו בטיפ השבועי לפרשת שמיני).

פרשת אחרי מות פותחת בציווי שנמסר למשה אחרי מותם הטראגי  של שני בני אהרן, נדב אביהוא, בהקריבם אש זרה לפני ה' - עניין המתואר בפרשת שמיני (ויקרא י, א-ז).

והנה בפרק טז פסוק ב אנו קוראים: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת. אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה אעל הכפרת" (וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק : "...שלא ימות כדרך שמתו בניו...כי בענן אראה-כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני... זהו פשוטו..". ראו גם הדיון בסוגיה זו במסכת יומא נג, א וכן ברמב"ם בספרו משנה תורה הלכות יום הכיפורים א, יא).

נזכיר תחילה כי הפרכת היא מחיצה  המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים שבמשכן (שמות כו, לג). היא עשויה תכלת, ארגמן, תועלת שני ושש משזר(שם, פסוק לא). לעומתה עשויה הכפרת מזהב טהור (שמות כה, יז) והיא מותקנת מעל לארון מלמעלה (שם, פסוק כא). נמצא שהפרכת מבדילה בין הקדש ובין קדש הקודשים, ואילו הכפרת נתונה בקודש הקודשים עצמו (ראו שמות מ, כ- כא).

והנה בפסוקנו נקבע איסור על אהרן הכהן לבוא בכל עת אל הקודש, אלא בזמן מסוים, כפי שהולכת התורה ומתארת בהמשך הפרשה. הנימוק לאיסור זה מצוי בסוף הפסוק: "כי בענן אראה על הכפרת", וכדברי רש"י בפירושו לפסוק על פי הפשט: "ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא".

מבחינת פיסוק הטעמים, פסוקנו מתחלק באתנח במילה 'לפרכת', בניגוד למה שניתן היה אולי לצפות, שהפסוק יתחלק בין הציווי לבין טעמו -  "כי בענן..", ואז היה  האתנח צריך להיות נתון תחת המילה המוקפת 'ולא-ימות' (כפי שמצאנו חלוקה כזו במקרים נוספים כגון שמות כב, כ: שמות כג, ח: שמות כג, יב: ויקרא יט, ב: ויקרא כג, כח ועוד). בפסוקנו, האתנח נתון באמצע הציווי, כאמור, תחת המילה 'לפרכת'.

 משמעותה של חלוקה זו היא שבפסוקנו נמנים למעשה שני איסורים. האחד - איסור על הכהן הגדול לבוא "אל הקדש מבית לפרכת".  השני- איסור על הכהן הגדול לבוא "אל פני הכפרת אשר על הארן". לכאורה, על פי פיסוק הטעמים, המילים 'ולא ימות' מתייחסות רק לאיסור השני, ולא לאיסור הראשון.

למה כוונו בעלי הטעמים בחלוקה זו? נציג שתי דעות.

נפתח בהצגת דעתו של ר' יהודה ליב בן צבי הירש (חי בין השנים 1743-1836)בפירושו "רכסים לבקעה" הכותב כדלקמן: "חברו בעלי הטעמים 'אל פני הכפרת' לסוף המקרא ולא הפסיקו הדיבור באתנחתא ב'ולא ימות' מפני שעיקר טעם שלא יבוא הוא מפני גילוי השכינה והוא על הכפורת בין הכרובים. לכך שמו האתחנתא במילת  'לפרכת' וחברו כל השאר יחדיו".

 כדי להבין את דברי הרב הירש נזכיר כי דיבורו של ה' אל משה היה מעל הכפורת (שמות כה, כב). הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת וכולם עשויים מקשה אחת זהב טהור. זהו המקום בו מתגלה ה' אל משה. לפיכך – היות והשכינה נמצאת שם - נאסר על אהרן להיכנס לשם, אלא באופן ובמועד שמתואר בהמשך הפרשה. זהו איסור חמור שהעובר עליו – דינו מיתה. לעומת זאת, האיסור השני המופיע בפסוק "לבוא אל הקדש" כך לדעת הרב הירש, הוא איסור "רגיל" שאין דין מיתה למי שעובר עליו.

לאור הבדל זה בין שני האיסורים, כך מסביר הרב הירש, מצאו לנכון גם בעלי הטעמים להבדיל בין שני האיסורים. הם עשו כן באמצעות חלוקת הפסוק באתנחתא במילה  'לפרכת' דווקא, ולא במילה 'ימות'.

התייחסות לעניין טעמי המקרא בפסוקנו מצינו גם אצל שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק וכדלקמן: "טעמי המקרא הזה זרים מאד, כי היה האתנח ראוי תחת 'ולא ימות'... ואולי דעת בעל הטעמים כר"י יהודה(כך במקור, נ.ו) (מנחות כז, ע"ב)'מבית לפרכת' באזהרה, 'אל פני הכפרת' במיתה. ואפשר עוד לומר, כי אולי בבית שני היה מי שהיה אומר: עכשו שאין ארון ואין כפרת ראוי שיהיה מותר להיכנס לבית קודש הקדשים, לפיכך ראו חכמים לחלק מאמר הכתוב כאילו הוא שני מאמרות, 'ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת' (אף אם אין שם ארון וכפרת אסור לבוא שם, ואמנם)'אל פני הכפרת אשר על הארן' (אל יבוא בכל עת) ולא ימות, בזמן שיש ארון יש מיתה ובזמן  שאין ארון מיתה ליכא, אזהרה מיהא איכא. ובעלי הטעמים (שהיו אחרי חתימת התלמוד) ציינו הטעמים על פי הקריאה שהיתה מקובלת בעל פה מחכמי בית שני".

הפירוש שמביא שד"ל על פניו דומה לפירושו של בעל ה"רכסים לבקעה". שד"ל מוסיף ומציע גם הסבר ריאלי לחלוקת הטעמים בפסוקנו,  לפיו בעלי הטעמים רמזו באופן חלוקתם את הפסוק למצב שהיה קיים בימי בית שני שבו לא היו ארון וכפורת (על ההבדלים בין בית ראשון ובית שני ראו דברי האמורא רב שמואל בר איניא בסוגיה התלמודית בבלי יומא כא, ב). במצב דברים זה, היה ניתן אולי לחשוב שדין האיסור להיכנס אל קודש הקודשים להתבטל, מאחר שאין שם עוד ארון וכפורת. לכן, משמיעים לנו בעלי הטעמים, כך לפי שד"ל, כי הגם שאין עונש מיתה לנכנס אל קודש הקודשים כאשר אין שם ארון, עדיין יש איסור בדבר.

ראוי לציין גם, כי בפירוש לפסוק זה קובע שד"ל, עקרונית, כי בעלי הטעמים, שהיו לאחר חתימת התלמוד, קבעו את פיסוק הטעמים על פי מסורת שבעל פה מחכמי בית שני, שבו היתה המציאות שבקדש הקדשים לא היו ארון וכפורת(דיון בעמדת שד"ל ביחס לזמן התגבשות טעמי המקרא ראו בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, בקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ'

 189-185. דיון במקומות בהם שד"ל נוטה מפירוש חז"ל ומסביר את דברי חז"ל על רקע המציאות של ימי הבית השני, ראו שם, עמ' 391-385).

לסיכום: דנו הפעם בפסוק שבו סומן האתנח במקום בלתי צפוי. הבאנו דעות שני פרשנים לגבי  הסיבה לכך שהפסוק לא התחלק על ידי בעלי הטעמים ב"דרך הרגילה" קרי, בין האיסור לבין טעמו. ראינו כי החלוקה החריגה קשורה לשוני בחומרת האיסורים. כמו כן ראינו ששד"ל מעלה בפירושו את האפשרות, לפיה הדבר קשור במציאות בה פעלו בעלי הטעמים, שבה לכאורה לא היה עוד מקום לאיסור שבפסוק, ובעלי הטעמים באו להצביע, באופן חלוקתם את הפסוק,  על קיומו של האיסור, למרות  שלכאורה היה מן הדין לבטלו.

שבת שלום