טיפ שבועי לפרשת נשא
השבת נקרא בתורה את פרשת נשא, שהיא הפרשה השניה בספר במדבר.
פרשת נשא פותחת בציווי שנמסר למשה לספור את בני גרשון, וזאת אחר שהפרשה הקודמת, פרשת במדבר, הסתיימה בתיאור מניינם של בני קהת (מניינם של בני מררי יתואר בהמשך הפרשה).
בפרק ד פסוק כה אנו קוראים על תפקידם של בני גרשון: "ונשאו את יריעת המשכן ואת אהל מועד, מכסהו, ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה. ואת-מסך, פתח אהל מועד".
הפסוק מתחלק באתנח במילה "מלמעלה" באופן היוצר חלוקה לא סימטרית בין צלע א לצלע ב. בעוד שבצלע א מונה התורה ארבעה פריטים, בצלע ב נמנה רק פריט אחד (ראו פסוקים נוספים שיש בהם הפרדה בין המסך לבין פריטים אחרים: שמות לה, טו: ושם פסוק יז) .
בפסוקנו נמנה בין הפריטים:"ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה". המילה 'ומכסה' מוטעמת בתביר ואילו המילה המוקפת 'אשר-עליו' מוטעמת בטיפחא. על הטעמה זו מעיר שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק: "הטעמים הפוכים וצ"ל (צריך להיות נ.ו) מרכא תביר". ננסה להסביר את הערתו של שד"ל, מתוך עיון בפסוקים אחרים בהם מוזכר עור התחש ובטעמים הבאים בביטוי זה באותם פסוקים.
כדי להסביר את דברי שד"ל נשוב לפרשת תרומה שבספר שמות. בראש הפרשה נמנים הפריטים אשר בני ישראל מביאים כתרומה לצורך הקמת המשכן. בין היתר נמנים שם:"וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים" (שמות כה,ה).
מהו התחש? רש"י בפירושו לפסוק בפרשת תרומה מבאר: "מן חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה...".
נראה כי רש"י מפרש כאן כשיטה המובאת בשם רבי מאיר בתלמוד הבבלי (שבת כח, ב): "אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז".
שיטה דומה היא שיטת רבי נחמיה המובאת במדרש תנחומא לפרשת תרומה (סימן ו) : "רבי יהודה אומר חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה... מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס: לשעה שנבראת נגנזה"(ראו פירושים נוספים בדברי חז"ל על זהותו של התחש: ירושלמי שבת פ"ב הלכה ג: קהלת רבה א,א. סקירת פירושים רבים נוספים ומחקרים בעניין זה תמצאו בערך תחש (תנ"ך) בויקיפדיה).
בהמשך פרשת תרומה מובא הציווי על עשיית המשכן (כו,א) ובסיומו נאמר: "ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים. ומכסה ערת תחשים מלמעלה"(כו, יד). רש"י בפירושו לפסוק זה מבאר:"מכסה לאהל- לאותו גג של יריעות עזים, עשה עוד מכסה אחד של עורת אילים מאדמים ועד למעל' ממנו מכסה עורות תחשים... אלו דברי רבי נחמיה ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה, חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים" (וראו דברי רשב"ם, נכדו של רש"י, בפירושו לפסוק זה).
רש"י מרמז בדבריו לסוגיה התלמודית (בבלי שבת צח, ב). שם מובאת מחלוקת נוספת בין התנאים ר' יהודה ור' נחמיה. הפעם נחלקו בעניין עובי הקרשים שבמשכן. נציין בקיצור כי לשיטת התנא ר' יהודה, הקרשים היו עבים מלמטה בעובי אמה והיו הולכים ונעשים דקים יותר כלפי מעלה. ר' נחמיה חולק על שיטה זו וסובר כי העובי היה אחיד מלמטה עד למעלה.
מאחר שנחלקו תנאים אלה בעובי הקרשים, ממילא מובילה מחלוקת זו למחלוקת נוספת בעניין אורך היריעות המכסות אותם. בסוגיה התלמודית שם מפורטות השיטות השונות לחישוב אורך היריעות ומה היו מכסות לפי כל דעה. על כל פנים מדברי רש"י לפסוק בפרשת תרומה נראה כי לפי שיטת ר' נחמיה היו שני כיסויים של עורות, זה מעל זה, ואילו לשיטת ר' יהודה, היה כיסוי אחד, אלה שההרכב שלו לא היה אחיד: חציו נעשה מעורות אלים מאודמים, וחציו האחר נעשה מעורות תחשים.
מבחינת פיסוק הטעמים של הפסוק בשמות כו, יד: המילה 'ומכסה' מוטעמת בתביר, ואילו המילה 'תחשים' מוטעמת בטיפחא, שהוא מפסיק גדול מן התביר. כלומר, יש לקרוא את הפסוק כך: "ומכסה ערת תחשים – מלמעלה". פירוש הדבר: המכסה, העשוי מעורות תחשים, יהיה למעלה.
על רקע זה נשוב לפסוק שבפרשתנו: "ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה"- הביטוי דומה מאוד לביטוי שבשמות כו. ניתן היה לצפות אפוא כי הטעמים יהיו זהים לטעמים שבשמות כו. ואומנם, בפסוקנו, המילה 'ומכסה' מוטעמת בתביר (כמו בפרשת תרומה) והמילה עליו מוטעמת בטיפחא. הווה אומר: יש לקרוא את הפסוק כך: "ומכסה, התחש אשר עליו - מלמעלה" - לפי הטעמים בפסוקנו יש הפרדה בין המילה 'ומכסה' לבין המילה 'התחש' ומשתמע לכאורה מהפסוק כאילו התחש (החיה, תהא אשר תהא) היא זאת שנמצאת 'למעלה', ולא המכסה, העשוי עור תחש- כפי שעולה מן הפסוק בשמות כו.
וניתן עוד לבאר את השגת שד"ל ולומר כי אילו היו הטעמים בפסוקנו כהצעת שד"ל, היה ניתן להסביר את הטעמים כך: המילים 'אשר עליו', הם לוואי (או: מאמר מוסגר) המגדיר את הביטוי 'מכסה התחש'. כלל הוא בעניין המאמר המוסגר שהוא מסתיים במפסיק גדול מן המפסיק הבא לפני פתיחת אותו מאמר מוסגר. כלל זה מתקיים בפסוקנו, לפי הצעת שד"ל, באשר המילה 'התחש'(לפי הצעת שד"ל) מוטעמת בתביר, הקטן בכח הפסקו מן הטיפחא שתחת המילה 'עליו'. לעומת זאת, לפי הטעמים כפי שהם לפנינו, הביטוי 'התחש אשר עליו' הוא המאמר המוסגר שמגדיר את 'המכסה' וצירוף מילים זה אינו מובן.
נראה אפוא כי לאור מה שמשתמע לכאורה מפיסוק הטעמים של הפסוק ולאור חוסר הבהירות שבביטוי "התחש אשר עליו" מוצא לנכון שד"ל לטעון כי יש להפוך את הטעמים, כך שהמילה 'ומכסה' תהיה מוטעמת במרכא (שהוא טעם משרת) ואילו המילה 'התחש' תהא מוטעמת בתביר שהוא טעם מפסיק. בדרך הטעמה חילופית זו יהיה ברור שהמכסה הוא הנמצא למעלה ולא התחש עצמו. גם הביטוי שבמאמר המוסגר מובן יותר: 'אשר עליו'- זו למעשה הטענה המשתמעת לדעתנו מדברי שד"ל.
עם זאת, לדעתנו, הגם שחל לכאורה חילוף בטעמים, הרי שלמעשה אין הבדל של ממש בין שתי השיטות להטעמת הביטוי, שכן, בכל מקרה, המילה 'מלמעלה', בפסוקנו המוטעמת באתנחתא חולשת על כל הביטוי שלפניה, "מכסה התחש אשר עליו - מלמעלה".ברור אפוא כי המכסה הוא זה אשר מצוי למעלה. יש אפוא היגיון גם בגירסת הטעמים שלפנינו.
לסיכום: עסקנו הפעם בהערת שד"ל על פיסוק הטעמים באחד מהפסוקים שבפרשה. הסברנו את הרקע הכללי של הביטוי 'מכסה עור תחש' והצענו את ההיגיון העומד לדעתנו מאחרי הצעתו של שד"ל לשינוי הטעמים. יחד עם זאת, הסברנו גם את ההיגיון שבסדר הטעמים כפי שהוא לפנינו.
שבת שלום
Edit Post Text
