טיפ שבועי לפרשת שלח
השבת נקרא בתורה בפרשת שלח. הפרשה מסתיימת בפיסקה העוסקת במצוות ציצית (פרק טו, פסוקים לו-מא). פרשה זו היא הפרשה השלישית של קריאת שמע שאמירתה בבוקר ובערב היא מצווה מן התורה, והיא מהווה חלק מרכזי בתפילת שחרית ובתפילת ערבית.
ההלכה מדגישה במקומות שונים את החובה להתפלל באופן מדוייק. עיקר העיסוק בנושא זה קשור לקריאת שמע (שפרשת ציצית היא חלק ממנה, כאמור) ולתפילת העמידה הקרויה במקורות סתם "תפילה".
בהקשר לחובה לדייק בתפילה נזכיר שני מקורות:
הרמב"ם(הלכות קריאת שמע ב, ח-ט) פוסק: " ...וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק – יצא. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן רווח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהם סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה כגון: 'בכל לבבך' קורא 'בכל' ושוהה וחוזר וקורא 'לבבך' וכן 'ואבדתם מהרה' 'הכנף פתיל' וצריך לבאר זיין של 'תזכרו' וצריך להאריך בדלת של 'אחד' כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות וצריך שלא יחטוף בחית כדי שלא יהא כאומר אי- חד".
סידור " עבודת ישראל" שנערך ופורש בידי ר' יצחק בן אריה יוסף דוב בער זליגמן (להלן:בער) נפתח ב"הלכות תפילה", ובהקשר לדקדוק בתפילה מצאנו את הדברים הבאים מאת העורך: "ידקדק היטב בתפילתו ויקרא ויבטא כל תיבה כראוי שלא יחליף אות באות ושלא ישנה שום נקודה ושלא יטעים מלעיל מה שצריך להיות מלרע ולא מלרע מה שצריך להיות מלעיל ושלא יפריד מה שצריך לחבר ויחבר מה שצריך להפריד כי בחלוף אחד מכל אלה נקל שיבוא ליד חירוף וגידוף חס ושלם...".
ובהערת שוליים מוסיף המחבר את הדברים הבאים: ".... ונראה ממעט המשלים האלה עד כמה צריך האדם לשמור פתחי פיו בתפילתו שלא ידבר כי אם בלשון ברורה ...אבל הוי ואוי כי רבים עם הארץ המגאלים תפילותיהם ומחללים תהילותיהם בהוציאם יום יום גידופים מפיהם אשר כל שומעיהם תצילנה אוזניהם וכל זאת בעבור שלא ישגיחו על מוצא שפתותיהם רק מצפצפים בלי דעת ומבהלים על פיהם בלי הבין דבר וכן מקצרים התבות ומבליעים האותיות ומקלקלים התחנונים לגבנונים והבקשות למעקשות ומחליפים התהילות להוללות והתפילה לשנינה. לכן החוב מוטל על כל מי שיכול להזהיר להרים כשופר את קולו ולהגיד לעלגים את חטאתם שייטיבו נבזה ניבם ויזהרו בלשונם בעמדם להתפלל שיהיו דבריהם נכונים והגונים וראויים להתקבל לפני אדון עולם".
בקריאת פרשת ציצית כיום (לפירוש המילה ציצית ראו פירושו של רש"י לפסוק לח: "על שם הפתילים התלוים בה כמו 'ויקחני בציצת ראשי'(יחזקאל ח, ג). ד"א (דבר אחר. נ.ו) על שם 'וראיתם אותו' כמו 'מציץ מן החרכים' (שיר השירים ב, ט)(ראו גם פירושיהם של ר' אברהם בן עזרא ושל רשב"ם לפסוק לח. סקירה נרחבת של ההסברים השונים למובנה של המילה 'ציצית' ראו אצל: י' מילגרום, "פרשת ציצית" (בתוך) אנציקלופדיה עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 96. ראו גם : מ. ארנד, "פרשת ציצית- פרשה שכולה חינוך", שמעתין 100, וכן באתר דעת במרשתת), כחלק מאמירת קריאת שמע של שחרית, נוהגים לנשק את הציצית בכל פעם שמזכירים את המילה 'ציצית' במהלך קריאת הפרשה (ראו דברי ר' משה איסרליש, הרמ"א בשלחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף קטן ד. על מנהגי אחיזת ציצית בקריאת שמע ראו: י. קוליץ, "אחיזת ציצית בקריאת שמע". פורסם באתר דעת במרשתת).
נסקור עתה את המקומות בהם מוזכרת המילה ציצית בפרשה זו ונראה האם קיום מנהג זה עולה בקנה אחד עם החובה לקרוא את פרשת ציצית באופן מדויק כפי שנפסק בהלכה.
בפרק טו, לח נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם. ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת".
הפסוק מתחלק באתנחתא במילה 'לדרתם'. בפסוק זה מופיעה המילה 'ציצת' פעמיים. פעם אחת בצלע א ופעם אחת בצלע ב.
צלע א מתחלקת בזקף במילה 'אלהם', עוד לפני ההיקרות הראשונה של המילה ציצת בפסוק. לכן חלוקה זו אינה מועילה לבדיקה שלנו. החלק שלאחר הזקף ועד לאתנח מתחלק במילה 'בגדיהם', המוטעמת בטיפחא. המילה 'ציצת' שבצלע א מוטעמת בתביר שהוא, מפסיק קטן בכח הפסקו מן הטיפחא שלאחריו.
מניתוח זה עולה המסקנה לפיה, מאחר שהמילה 'ציצת' מוטעמת כאן בטעם מפסיק, אין מניעה לערוך כאן הפסקה קטנה כדי לקיים את מנהג נישוק הציצית.
צלע ב, מתחלקת בטיפחא במילה 'הכנף'. המילה המוקפת על-ציצת שבצלע ב מוטעמת במרכא שהוא טעם משרת. הביטוי השלם הוא אפוא: 'ציצת הכנף', כלומר, הקצה של הכנף.
מניתוח זה עולה המסקנה לפיה, מאחר שהמילה 'ציצת' מוטעמת כאן בטעם משרת, אין מקום לכאורה להפסיק לאחר מילה זו כדי לנשק את הציצית, בהקשר לכך נצייין את הערתו של בער בסידורו, בפירוש לפרשת ציצית כדלקמן: "ציצת הכנף- המפסיקים בין ב תבות אלה טועים הן, כי מחוברות הן בטעם". עם זאת, למי שמעוניין שלא לנטוש את המנהג ויחד עם זאת לקבל את ההערה שהבאנו בשם בער, נמליץ להפסיק לאחר המילה 'הכנף' המוטעמת בטיפחא שהוא טעם מפסיק, ולנשק שם את הציצית.
המקום השלישי בו מופיעה המילה 'ציצת' בפרשה הוא פסוק לט: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה ועשיתם אתם...". המילה 'ציצת' מופיעה בפסוק זה פעם אחת בצלע א והיא מוטעמת בסגול שהוא מפסיק גדול. ברי אפוא כי הפסקה במקום זה כדי לקיים את המנהג, אינה מעוררת כל בעיה.
לסיכום: דנו הפעם בפרשת ציצית המצויה בשלהי פרשתנו. פירטנו את הופעותיה של המילה 'ציצת' בפסקה זו, כדי לברר האם קיום המנהג לנשק את הציצית לאחר הזכרת המילה 'ציצת' יוצר בעיה, היוצרת גם בעיה הלכתית לאור החובה לדייק, בפרט באמירת קריאת שמע. מסקנת דברינו היא כי רק במקום אחד מבין שלושת המקומות בהם מופיעה המילה 'ציצת' בפרשה, קיים קושי בהפסקה לאחר המילה 'ציצת' לצורך קיום המנהג, והיצענו דרך לקיים את מנהג נישוק הציצית לאחר המילה 'הכנף' שבפסוק, שהיא מוטעמת בטעם מפסיק.
שבת שלום
Edit Post Text
