טיפ שבועי לפרשת חקת

 השבת נקרא בתורה, בפרשת חקת. פרשת חקת נפתחת בציווי מפורט אודות דיני פרה אדומה (פרק יט) וממשיכה בתיאור חטאם של משה ואהרן ב"מי מריבה"(כ, א-יג).

 נעסוק הפעם, שוב, בתפקיד הטעמים כמפסיקים ובהררכיה שבין המפסיקים השונים. כבר הראנו פעמים מספר, כי  קריאת פסוקים שלא בהתאם להררכיה הפנימית בין המפסיקים גורמת לשיבוש משמעות הפסוק. הפעם נביא שתי דוגמאות לכך מן הפרשה.

פרשתנו פותחת במצווה לקחת "פרה אדמה תמימה  ..."(יט, ב). וממשיכה התורה לפרט את דיני פרה אדומה ואגב, כך גם את כללי דיני טומאה וטהרת אדם (דיני טהרת כלים מטומאתם מובאים בפרק לא פסוקים כא-כד).

 התורה קובעת תחילה את הדין לפיו מגע של אדם באדם מת, הופך את הנוגע לטמא במשך שבעה ימים (יט, יא).    

בפסוק הבא מפרשת התורה את דרך ההיטהרות מן הטומאה הזו, וכך נאמר: "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר"(יט, יב). הפסוק מתחלק באתנח במילה  'יטהר'(הראשונה). באף אחת מן הצלעות אין זקף, סגול, או רביע.

קריאת הפסוק מעוררת שאלה פרשנית: מה על הנוגע במת לעשות? האם עליו להתחטא ביום השלישי בלבד,  וממילא בתום ספירת שבעת הימים הוא נטהר? או שמא עליו לעבור את התהליך פעמיים, פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי? על פי פיסוק הטעמים התשובה ברורה - בשתי הצלעות הטיפחא הוא המפסיק הגדול. יש לקרוא אפוא את הפסוק כך: "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי – יטהר. ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי- לא יטהר". המילים 'לא יטהר' שבצלע ב' "סוגרות" על כל המילים הבאות לפניהן, ועל כן ברור, בוודאי מצלע ב, שעל המיטהר לעבור את התהליך פעמיים. ביום השלישי וביום השביעי לימי הטהרה.

כך פוסק הרמב"ם: " מי שנטמא במת ושהה כמה ימים בלא הזאה כשיבוא להזות מונה בפנינו ג ימים ומזין עליו בשלישי ובשביעי וטובל בשביעי ומעריב שמשו" (הלכות פרה אדומה יא, ב) . נמצא אפוא כי הטעמים משקפים במקרה זה את ההלכה (דעה שונה לכאורה עולה מן התרגום המיוחס ליונתן. ראו דיון בפסוק זה ובפיסוק הטעמים אצל: ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת" (בתוך) רפאל יצחק (זינגר) זר ויוסף עופר (עורכים), ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205, בעמ'  224-223). באופן מעשי, בפסוק זה, בשתי הצלעות, על בעל הקורא להבליט את היות הטיפחא מפסיק עיקרי, באמצעות נשימה לאחר המילה המוטעמת בטיפחא דווקא (ולא לנשום לאחר המילה המוטעמת בתביר).

דוגמא נוספת לחשיבות הכרת הדרגות השונות של המפסיקים ולקריאת הפסוק בהתאם להן ניתן להביא מן הכתוב בהמשך פרשתנו אודות פרשת "מי מריבה".  כאשר העם צמא למים לאחר מות מרים (כ, ב) מצווה ה' את משה לקחת את אהרן, לדבר אל הסלע ולהוציא לבני ישראל מים מן הסלע ולהשקות את בני ישראל ואת בעירם. הכתוב מספר שמשה ואהרן אספו את בני ישראל אל הסלע, כפי שה' צווה(כ, י) ואז מתאר הכתוב את אופן הוצאת המים: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים. ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם"(כ, יא).

הפסוק מתחלק באתנח במילה "פעמים". נתרכז בחלק הראשון של הפסוק בלבד.  המילה 'ידו' מוטעמת ברביע, המילה המוקפת את-הסלע מוטעמת בתביר, ואילו המילה 'במטהו' מוטעמת בטיפחא, שהוא המפסיק הגדול בצלע זו מכל המפסיקים האחרים.

ברור אפוא מפיסוק הטעמים, וגם עניינית, כי משה הרים את היד פעמיים וגם הכה בסלע פעמיים, שכן, לא ניתן, מעשית, להכות בסלע פעמיים אם מרימים את היד פעם אחת בלבד.

לכן, כאשר קוראים את החלק הזה של הפסוק כמשפט, ברור שהחלוקה העיקרית שלו תהיה אחרי המילה "במטהו", שכן המילה "פעמיים" מתייחסת הן לפעולת ההרמה והן לפעולת ההכאה (ואם נתרגם זאת לסימני הפיסוק הידועים לנו כיום הרי שהחלוקה תיראה כך: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו  - פעמים"). גם כאן, כבדוגמא הקודמת, על בעל הקורא להדגיש את ההבנה הנכונה של הפסוק באמצעות נשימה במקום הנכון, קרי לאחר המילה "במטהו" ולא לאחר המילה המוקפת"את ידו" המטועמת ברביע, שהוא קטן בכח הפסקו מן הטיפחא שאחריו).

לסיכום: דנו הפעם בשני פסוקים שיש בהם כדי להמחיש את חשיבות הנשימה הנכונה בקריאת הפסוקים. נשימה שלא במקום ההפסקה הגדולה של הפסוקים, משבשת את קריאת הפסוק ואת הבנת משמעו. פסוקים אלה מהווים שתי דוגמאות (מני רבות) למקומות שבהם משבשת הנגינה הרווחת את קריאת הפסוק כהלכתו (סקירה של דוגמאות רבות כאלה ראו אצל ש. קוגוט במאמרו הנ"ל).

שבת שלום

Edit Post Text