טיפ שבועי לפרשת בלק

הפעם נעסוק באחד מן הפסוקים שבפרשתנו, המתאר את הרגע שבו מבחין בלעם במלאך ה' ניצב בדרך. בפסוק זה שני ביטויים מעניינים וננסה לבארם בהתאם לפיסוק הטעמים.

אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת בלק שנת תשכ"ז (נמצא במרשתת באתר דעת. עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי, מיכאל פרלמן ז"ל).

ועתה נעבור לגופו של עניין:

 הכתוב מתאר דו שיח בין בלעם לבין האתון, שהתקיים לאחר שבלעם היכה את האתון במקל שלוש פעמים(כב, כח-ל).

לאחר דו השיח הזה מתארת התורה את בלעם כשהוא מבחין במלאך ה':  ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו. ויקד וישתחו לאפיו"(כב, לא).

 הפסוק מתחלק באתנח במילה 'בידו'. צלע א מספרת מה שבלעם רואה, ואילו צלע ב מתארת את התנהגותו של בלעם בעקבות המחזה שנגלה לעיניו.

 הכתוב מתאר את מלאך ה' 'וחרבו שלפה בידו'. המילים 'וחרבו שלפה' מוטעמות במרכא וטיפחא. והנה תרגום אונקולוס מתרגם את הביטוי  כך: 'וחרבה שליפא בידה'. התרגום המכונה "יונתן" מתרגם "וסייפיה שליפא בידיה".

נראה כי מטרת החרב השלופה בידו של המלאך היתה לעצור את בלעם ואת אתונו(ראו דברי רש"י בפירושו לפסוק כג בדיבור המתחיל 'וחרבו שלופה בידו'.  דיון במעמד זה ראו אצל: א. אלדר, "הפטרת שלח" (בתוך)  א. אלדר (עורך), מפטירין בנביא- עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ'39-34).

הביטוי 'וחרבו שלפה בידו' מצוי בתנ"ך כמה פעמים נוספות. כך, ביהושע ה, יג (טעמים זהים לטעמים כאן, אולם שם 'שלופה' בכתיב מלא!!). בפרשתנו מופיע ביטוי זה פעם נוספת בפסוק כג, שם מוטעם הביטוי במהפך פשטא(וכך גם בדברי הימים א כא, טז. גם בפסוק בדברי הימים 'שלופה' בכתיב מלא). יצויין כי עקרונית אין הבדל פרשני בין ההטעמות. על פי שתיהן מתחלק הביטוי בן שלוש המילים, לאחר המילה 'שלפה'  או 'שלופה' המוטעמת בטעם מפסיק (פשטא או טיפחא).

מ. פרלמן מציין כי "נחלקו המתרגמים בדעותיהם בדבר תרגום המלה 'שלפה':א. החרב היתה שלופה בידו...ב בידו היתה חרב שלופה". דעתנו היא שהאפשרות השניה היא ההולמת את פיסוק הטעמים, מאחר שהמילה 'שלופה' מוטעמת בטעם מפסיק, ואילו על פי התרגום הראשון היה צריך להטעים את המילה 'שלופה' בטעם משרת ולקרוא: 'וחרבו- שלופה בידו'.

 בצלע ב של פסוק זה יש שלוש מילים בלבד: 'ויקד וישתחו לאפיו'. הצלע מתחלקת בטיפחא במילה 'וישתחו'. על פי פיסוק הטעמים, המילה 'לאפיו' מתייחסת הן לקידה והן להשתחוויה (מ' פרלמן מצויין כי, לפי המתרגמים, אין המלה  'ויקד' מתייחסת למילה 'לאפיו' אלא רק המילה 'וישתחו' מתייחסת אליה. אם אומנם כך הדבר, הרי שהדבר נוגד לדעתנו  את פיסוק הטעמים).

מ. פרלמן מביא שמונה צירופים מגוונים של קידה והשתחוויה בתנ"ך. לא בכולם מוזכר האף,  אלא רק בארבעה מהם (אבל ראו שמואל א, כ פסוק מא. שם נאמר:"ויפל לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים". בפסוק זה לא נאמר 'ויקד' אלא 'ויפל'. חשוב להדגיש עם זאת כי המילים 'שלש פעמים' שבפסוק זה מתייחסות הן לנפילה והן להשתחוויה, שכן לא ניתן להשתחוות שלוש פעמים מבלי ליפול ארצה שלוש פעמים.  על עניין דומה לזה, ראו הטיפ השבועי של השבוע שעבר).

 מהי 'קידה' ומהי 'השתחוויה'?חז"ל עוסקים בכך, וכך נאמר בתלמוד:  "תנו רבנן: קידה-  על אפים שנאמר, 'ותקד בת שבע אפים ארץ' (מלכים א א,לא). כריעה - על ברכים, שנאמר 'מכרע על ברכיו' (מלכים א ח, נד). השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים שנאמר 'הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה' (בראשית לז, י)"(בבלי ברכות לד, ב. וראו פירושו של שד"ל לפסוקנו המאמץ פירוש זה וכותב: "נראה כדברי חז"ל: קדה על אפים, ר"ל (רצונו לומר. נ.ו) הגעת הקדקד לארץ(מה שלא יתכן, אלא אחרי הכריעה על ברכים) והשתחויה פשוט ידים ורגלים, ר"ל שכל הגוף נוגע בארץ").

האם דרשה זו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים לפסוקנו? כאמור,  על פי פיסוק הטעמים לפסוקנו, המילה 'לאפיו' מתייחסת הן לקידה והן להשתחוויה. לעומת זאת, על פי דרשת חז"ל שהבאנו, רק הקידה היא על האף בעוד שהשתחוויה היא השתטחות של כל הגוף.

ושמא ניתן בכל זאת לומר כי במקרה זה  אין סתירה בין הדרשה(ההלכתית) הזו לבין פיסוק הטעמים, שכן גם כאשר נעשית השתחוויה, ממילא נוגע האף בקרקע, שהרי המשתחווה פושט ידיו ורגליו.

לסיכום: עסקנו הפעם בשני ביטויים הנמצאים בפסוק אחד בפרשת השבוע. ראינו ביטויים דומים לאלה, עמדנו על משמעם ועל הדרך שיש  להבין את פירושם על פי פיסוק הטעמים והשווינו לדברי חכמים ומפרשים אחרים שעסקו בפרשנות הביטויים בהם עסקנו .

שבת שלום

Edit Post Text