הטיפ השבועי / חומש שמות

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשות ויקהל פקודי. בנוסף, נקרא השבת את פרשת החודש (שמות יב, א-כ) , שהיא הרביעית מבין  ארבע הפרשיות. בפרשתנו מתואר קיום ביצוע הצו בדבר הקמת המשכן והתורה מתארת: "ויעש את החצר לפאת נגב תימנה....עמודיהם עשרים ואדניהם עשרים נחושת ווי העמודים וחשוקיהם כסף( לח, ט-י).הביטוי: "ווי העמודים וחשוקיהם כסף"  נמצא  מספר פעמים גם  בהמשך הפרשה.ראשית יש ליתן את הדעת לכך שבקריאת ביטוי זה, המפסיק הגדול נמצא במילה "וחשוקיהם"- משמעות הביטוי היא אפוא שהן ווי העמודים והן החישוקים - עשויים מכסף.אך לביטוי "ווי העמודים" נודעה גם משמעות אחרת ובה נבקש לעסוק הפעם- זהו כינוי למנהג בכתיבת ספר התורה שעל פיו מתחילים כל עמודי ספר התורה באות וא"ו(למעט שישה עמודים  שסימנם : בי"ה שמ"ו(ראו תהלים סח, ה) כדלקמן: 1. בראשית א, א (מתחיל כמובן באות ב).2. בראשית מט, ח (מתחיל באות י) 3. שמות יד, כח (מתחיל באות ה) 4. שמות לד, יא(מתחיל באות ש) , ויש אומרים ויקרא טז ח (מתחיל באות ש) או דברים טז יח (מתחיל באות ש)6. במדבר כד, ה (מתחיל באות מ). עמוד אחד חייב להתחיל באות וא"ו והוא  העמוד המתחיל בפסוק: "ואעידה בם"(דברים לא, כח). המסורת לגבי עמוד זה מוסכמת, כך נראה,  על כולם, כפי שנראה להלן. ואולם  כנגד מנהג זה יצא בחריפות בעל החיבור "הגהות מימוניות"(ר' מאיר הכהן מרוטנבורג שחי במאה ה - 13 בגרמניה והיה מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג) ובהגהותיו להלכות תפילין ומזוזה לרמב"ם (פרק ז הלכה ט אות ז ) כתב בזו הלשון: "מה שנהגו סופרים בורים להתחיל כל עמוד בוא"ו וקוראים לו...    נראה שאיסור גמור יש בדבר שהרי עושים העמודים יש מהם רחב ויש מהם קצר ופעמים יש אותיות גדולות אשר לא כדת שמסדרה בספר העתקה המתוקן לכך עמודים רחבים ביש מקומות וכותבין עליו רחב וביש מקומות קצרים וכותב עליו קצר ופעמים אותיות משונות וארוכות הרבה כדי שיגיע וא"ו לראש כל עמוד אשר סדרו לו...והנה כתבתי דברי אלה למורי רבינו והסכים על ידי... ואילו היה לי לכתוב ספר תורה הייתי נזהר שלא היה שום עמוד מתחיל בוא"ו חוץ מ'ואעידה בם'...".החכם תוקף את המנהג בטענה שהוא גורם  לכתיבה לא נאה של ספר התורה, בכך שלעיתים כותבים אותיות גדולת מידי ולעיתים קטנות מידי כדי להגיע לאות וא"ו בראש כל עמוד, והדבר סותר לכאורה הלכות מפורשות בעניין אופן כתיבת ספר התורה.מכל מקום,  הרמ"א (ר' משה איסרליש שחי במאה ה - 16 בקראקוב ,פולין) מביא מנהג זה בשם "קצת המדקדקים"(ראה הפירוש לשלחן ערוך חלק יורה דעה סימן רע"ג סעיף קטן ו) ונראה שהוא תומך בו.גם החיד"א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי שחי בארץ ישראל  במאה ה - 18) מביא מנהג זה ותומך בו ואף כותב שהוא "סוד גדול לכתוב ווי העמודים ושאין לבטל המנהג".לא זו בלבד, אלא שהחיד"א כותב בחיבורו "שם הגדולים" שכדי לפתור את הבעיה  שהעלה בעל "הגהות מימוניות" נדפס באמסטרדם ספר חמשה חומשי תורה תחת השם "עזרת סופר ווי העמודים" עם צורת עמודים מתוקנים ויפים, כדי שהסופרים יוכלו להעתיק מספר זה כשיבואו לכתוב ספר תורה ולא יאלצו להגדיל ולהקטין אותיות באופן מלאכותי (וזו כנראה היא מהדורת היסוד ל"תיקון סופרים" הנפוץ בזמננו כספר עזר להכנת הקריאה בפרשת השבוע על פי טעמי המקרא).נראה גם שבעידן המחשב של היום בוודאי שלא קיים קושי ממשי לסדר את העמודים באופן יפה, כך שלא תהיה כל בעיה להתחיל כל עמוד באות וא"ו  על פי המנהג וללא סטיה מהלכות כתיבת ספר תורה.לסיכום,  למנהג להתחיל כל טור בספר  התורה באות וא"ו יש בסיס בדברי הפוסקים, אם כי קמו לו מתנגדים. עם זאת ברי, כי  אין מנהג זה עיקר הדין ובוודאי שאין לפסול ספר תורה שאינו כתוב בדרך זו.שבת שלום  Edit Post Text

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת כי תשא. בנוסף, נקרא השבת את פרשת פרה (במדבר יט, א-כב) , שהיא השלישית מבין  ארבע הפרשיות. הפעם נעסוק בציווי על  עשיית הלוחות השניים ובקיומו על ידי משה.הציווי על עשיית הלוחות השניים מפורט  בפרק לד, א-ג: "ויאמר ה אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני וניצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עימך..." שתי פעולות  מצטווה משה לבצע: האחת -  לפסול שני לוחות אבנים. השניה- להתכונן לבוקר ולעלות בבוקר אל הר סיני.קיום הציווי על ידי משה, מפורט בפסוק ד: ויפסל שני לחות אבנים כראשנים וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני כאשר צווה ה אותו. ויקח בידו שני לוחות אבנים".  והנה, טעמי המקרא, בפסוק זה מורים לנו כי משה מילא את שני הציוויים שנצטווה. כיצד? לצורך כך ננתח את  הפסוק על פי הטעמים. האתנח בפסוק ד מצוי במילה "אותו". צלע א מתחלקת במילה "סיני" המוטעמת בזקף (וזאת יש לזכור -  הזקף הוא מפסיק גדול מן הרביע המופיע במילה "כראשונים").על כן, כשקוראים את צלע א של הפסוק יש לקרא:  "ויפסל... סיני - כאשר ציווה ה' אותו.."(ולא: "ויפסול שני לוחות אבנים כראשנים- וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני...") משמע הכתוב  על פי פיסוק הטעמים הוא  כי שתי הפעולות- הן פסילת הלוחות והן העליה להר- שתיהן נעשו " כאשר ציווה ה'".לסיכום,   פיסוק הטעמים של הפסוק,  וההיררכיה שבין המפסיקים שלפיה, הזקף גדול מן הרביע,  מראים לנו כי המילים "כאשר ציווה ה' אתו" מתייחסות לשתי הפעולות, הן לפסילת הלוחות והן לעליה להר.על כן, ולמעשה, כשקוראים את הפסוק  בטעמיו  בקריאת התורה בבית הכנסת יש להקפיד להראות(על ידי נשימה לאחר המילה "סיני" ולא אחרי המילה "כראשונים")  כי הזקף גדול מן הרביע,  ובקריאה כזו גם מתפרש הכתוב כהלכתו  -   ההתאמה לציווי ה'  מתייחסת לשתי הפעולות, הן לעשיית הלוחות והן לעליה להר.שבת שלום  Post Tet

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת תצוה. בנוסף, נקרא השבת את פרשת זכור (דברים כה, יז-יט), שהיא השניה מבין  ארבע הפרשיות(לדיון במנהגים השונים בקריאת פרשת זכור, ראו:   י. פרץ, "זכר עמלק"(בתוך) מפרות האילן- על המועדים: מאמרים בענייני המועדים מחוקרי אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשס"ד, עמ' 163-160 ובמחקרים המובאים בהערות השוליים שם). פרשת תצוה פותחת בפסוק: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. להעלות נר תמיד"(שמות כז,כ). נעסוק הפעם בשני חלקי הפסוק הזהבשתי הצלעות של הפסוק יש מעמד חשוב לטעם המפסיק "טיפחא" שהוא , בדרך כלל, כידוע , המפסיק האחרון לפני אתנח ולפני סוף פסוק.בשתי הצלעות של הפסוק הזה, הטיפחא הוא המפסיק העיקרי.על כן, כשקוראים את צלע א של הפסוק יש לקרא:  "שמן זית זך כתית - למאור"(ולא "כתית למאור") פירוש הכתוב הוא כי שמן הזית הזך שהוא גם כתית- ישמש למאור(וראו דברי רש"י על אתר: "  הזיתים כותש במכתשת ואינו טוחן בריחים, כדי שלא יהא בו שמרים ואחר שהוציא טיפה ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן"). בצלע ב של הכתוב  יש שלוש מילים בלבד: "להעלות נר תמיד". המילה "תמיד" שבפסוק איננה מתייחסת לנר, שכן הנר איננו דולק " תמיד" אלא רק מערב עד בוקר, כפי שהתורה מפרשת בפסוק כא. לשון אחר: לא הנר הוא "תמיד" אלא, פעולת ההעלאה של הנר היא  "תמיד". פירוש המילה "תמיד" בפסוק אפוא איננו  ALLWAYS אלא REGULARLY'  וכפי שמתרגם אונקלוס: "תדירא").רש"י בפירושו לפסוק, כך נראה, מתקשה בפירוש המילה תמיד, שהרי , כאמור, ברור שהנר איננו דולק " תמיד", אלא רק בלילה ועל כן הוא מפרש:  "כל לילה ולילה קרוי תמיד" כלומר, אף על פי שהנר אינו דולק 24/7 הרי שעדיין ניתן  לקרא  לנר "תמיד".לכאורה במקרה זה,  לא היה פשוט יותר אלא להפנות לתרגום אונקלוס (כפי שרש"י עושה פעמים רבות בפירושו) ולפרש על פיו את המילה "תמיד", ואולם, משום מה, רש"י אינו עושה זאת (וראו דברי ר' אברהם בן עזרא בפירוש לפסוק המבאר: "וטעם (ופירוש המילה) תמיד כל לילה ולילה.." ואף הוא איננו מתייחס לדברי התרגום ומתקשה בשאלה מדוע התורה מכנה מצב דברים זה בתואר "תמיד").מכל מקום ברור, לסיכום,  כי פיסוק הטעמים של הפסוק, שעל פיו ההפסק הוא במילה "נר" בשילוב עם תרגומו של אונקלוס מבהיר את  כוונת הכתוב, ולפיה העלאת הנר היא הפעולה הנעשית  באופן קבוע, וזהו פשר המילה "תמיד" בפסוקנו.שבת שלום ופורים  שמח Edit Post Text

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת תרומה. במרכז הפרשה, הציווי על מעשה המשכן וכליו. התורה חוזרת על מעשה המשכן בשלב הביצוע, בשינויים קלים(ראה פירוט השינויים בתיקון קוראים " סימנים", ירושלים תשע"ג, עמ' 61-60).  בין הייתר, מצטווה  משה בפרשה על  עשיית המנורה( כה, לא-מ).והנה בפסוק לד אנו קוראים :  "ובמנרה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה". מבחינת פיסוק הטעמים, האתנח נמצא תחת המילה גביעים, ועל כן יש לפרש את הפסוק כאומר:" עשה במנורה ארבעה גביעים, וכפתוריה (קישוט בצורת  תפוח) ופרחיה יהיו משוקדים(בעלי צורת עץ השקד או פרי השקד)".והנה,  במסכת יומא בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא: "והתניא איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע: שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם...". התנא קובע לגבי חמישה פסוקים בתורה, שיש ספק לגבי פירושם ולא ניתן להכריע בין שתי האפשרויות לפירוש הפסוק( רשימת הפסוקים המלאה (לפי הסדר המוזכר בברייתא)היא: בראשית ד, ז: פסוקנו, שמות יז, ט: בראשית מט ו-ז: דברים לא טז)(לעיון כולל בעניין זה ראו: ל. חרל"פ, "מקראות שאין להם הכרע", דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות מס' 379 פרשת בשלח תשס"א ובמקורות המובאים במאמר: מ' ברויאר, "מקראות שאין להם הכרע", לשוננו נח( תשנד- תשנה) עמ' 200-189: ש' קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנד עמ' 38-33).מהו הספק בפרשנות פסוקנו? על פי דרך אחת יש לקרוא את הפסוק כפי שפסקוהו בעלי הטעמים. על פי הדרך השניה יש לקרוא את הפסוק כך: "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים- כפתוריה ופרחיה".החלק הראשון של הפסוק- מובן היטב על פי שתי האפשרויות , אולם  אם נחלק את הפסוק שלא כפי שחלקוהו בעלי הטעמים, כלומר: "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים - כפתוריה ופרחיה", מה פירוש הצלע השניה?והנה, פרופ' ש. קוגוט מציע פירוש מעניין, על פי ההצעה יש לפרש את המילה "כפתוריה", במובן  "כפתורים לה", ואת המילה "ופרחיה"  - ופרחים לה. דוגמא לפירוש כזה אנו מוצאים בפסוק המוכר מתוך ההלל: "פה להם ולא ידברו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון. ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו ..."(תהילים קטו, ה-ו) גם כאן -  דברי המשורר בעניין, הפה, האוזניים והאף - מובנים, אך מה פשר הביטוי "ידיהם ולא ימישון"? יש לפרש לכאורה:  "ידיים להם- ולא ימישון- רגליים להם - ולא יהלכו".כך גם, יש לפרש בהתאם להצעה זו את הכתוב בפסוקנו "כפתוריה ופרחיה" - כפתורים לה, ופרחים לה".בדרך זו, גם  חלוקת הפסוק  בניגוד לדעת בעלי הטעמים מקבל מובן ופשר.נמצאנו למדים מעיון זה כי , כפי שראינו כבר בעבר, הצעת בעלי הטעמים לפירוש הפסוק, איננה האפשרות היחידה האפשרית, וכפי שכבר ראינו(למשל, בעיוננו בפרשת משפטים), בעלי הטעמים מפרשים אף בניגוד להלכה, אולם ברי כי הטעמים מבטאים עמדה בעניין פירושו של הפסוק ואין הם בבחינת סימנים מוזיקליים גרידא. שבת שלום Edit Post Text

השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת משפטים. השבת, שבה מברכים את חודש אדר, גם נתחיל לקרא ב"ארבע פרשיות", והשבת נקרא את  "פרשת שקלים" (שמות ל , יא-טז)  (וראו דברי המשנה שקלים א, א: "באחד באדר משמיעין על השקלים..."). בפרשתנו נאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות. ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" (כג,ב).על פסוק זה מרחיב רש"י בפירושו את דבריו שלא כדרכו , וכך הוא פותח את פירושו לפסוק:  "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו...".רש"י רומז בדבריו אלה, להצהרתו  בפירושו לבראשית ג,ח: "...ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דבור על אופניו" ( ראו: נ' ליבוביץ, "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפירושו לתורה"(בתוך) עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 505).רש"י מצהיר אפוא בפסוק זה כי דברי חז"ל וגם הלכות הנלמדות מפסוק זה אינם מתיישבים עם  לשונו של הפסוק.מכאן הולך רש"י ומפרט כמה מדרשות חז"ל שנאמרו על פסוק זה. אנו נתמקד בסיפא של הפסוק.נאמר בו : "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות". רש"י מפרש תחילה את " דברירבותינו" :  "לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד שיירבו מחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו...אחרי רבים להטות  ויש רבים שאתה נוטה אחריהם ואימתי בזמן שהם שנים המכריעין  במחייבין יותר מן המזכין... מכאן אמרו:  דיני  נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה..." על פי דברי חז"ל שמביא רש"י, נלמדת מן הכתוב הלכה הנוגעת לאופן הכרעת הדין בבית הדין. ההלכה קובעת  כי בדיני נפשות, אם  רוב הדיינים מבקשים לזכות את הנידון- די ברוב  של אחד כדי לזכות. לעומת זאת , אם יש רוב לחייב את הנידון מיתה, יש צורך ברוב של שני דיינים(למשל: כאשר דנים בבית דין של עשרים ושלושה, לא ניתן לחייב מיתה ברוב של שנים עשר מול אחד עשר, אלא יש צורך ברוב של שלושה עשר נגד עשרה, אך לזכות את הנידון ניתן בכל רוב שהוא). על ההלכות האלה ואחרות שמביא רש"י בפירושו הוא כותב, כאמור, שאין הן מיושבות על לשון המקרא. ומה הוא הפירוש המתיישב על לשון המקרא לדעת רש"י? "ואני אומר ליישב על אופנו כפשוטו כך פתרונו...אם ראית ישרים מטים משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם...ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן  רבים להטות  את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא וקולר יהא תלוי בצוואר העדים". רש"י מפרש אפוא חלק זה של הפסוק כאזהרה לדיין / לשופט, שלא ינטה ליבו אחרי הרוב אם הם מטים את המשפט שלא כדין, ואם הנאשם שואל אותו מה יהיה דינו אין להשיב לו על פי הרוב אלא על פי דעתו האישית של הדיין. ומה דעת טעמי המקרא? צלע ב של הפסוק מתחלקת בטעם טיפחא המצוי תחת המילה "רבים". כלומר, יש לקרוא את הפסוק: " ... ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים - להטות". כלומר התורה מצווה שלא לנטות אחרי הרבים, כאשר הם מטים את המשפט. הפירוש על פי הטעמים תומך לכאורה, במה שרש"י רואה כפשוטו של מקרא, אך איננו מתיישב עם דרשות חז"ל(ראה דיון נוסף בסוגיה זו בספרו של אמו"ר ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא,  רמת גן תשע"ג, עמ' 384-383, וכן עמ' 41).  Edit Post Text

  טיפ שבועי לשבת יתרוהשבת  אנו קוראים בתורה בפרשת יתרו שבמרכזה קריאת עשרת הדברות.   עשרת הדברות נמצאות בפרשת יתרו  בפרק כ (ב- יד) וכן בפרשת ואתחנן( דברים ה, ו-יח)הפעם נעסוק  באחד ממאפייני קריאת עשרת הדברות בציבור- הקריאה בטעם העליון(לדיון במאפיינים נוספים של קריאת עשרת הדברות בציבור ראו הרצאתי, שתקציר הימנה נמצא תחת הלשונית "הרצאות" באתר זה).יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי אופן קריאת עשרת הדברות בציבור(עשרת הדברות שבפרשתנו נקראות בציבור פעם אחת נוספת - בחג השבועות) יש פוסקים(מגן אברהם לר' אברהם אבלי גומבינר שחי במאה ה - 17, ושכתב פירוש לשולחן ערוך, חלק אורח חיים)  שקבעו כי כשקוראים את עשרת הדברות כחלק מפרשת השבוע יש לקרוא אותם בטעמים הרגילים שלהם אך בחג השבועות יש לקרוא את עשרת הדברות בטעם העליון(ראו ריכוז מנהגים נוספים בחיבור "מענה לשון"  לשמות כ, א. הפירוש מצוי  בתיקון סופרים " סימנים". ראו גם בדברי בעל החיבור משנה ברורה אורח חיים סימן תצד).מה בין הטעם העליון לתחתון?- ראשית, מוזיקלית, הטעם העליון(טעמים המצויים מעל למילה בלבד) משווה לקריאה אופי חגיגי יותר. קריאה בטעם העליון גם "מייצרת" פסוקים קצרים בני  2 מילים בלבד: "לא תרצח", ולעומתם פסוקים ארוכים ביותר בני 50 ואף 55 מילים("זכור את יום השבת..."). חלוקת הפסוקים על פי הטעם העליון נועדה לקרוא כל דיבר כפסוק בפני עצמו.בפירוש  המונח "טעם עליון" נאמרו הסברים רבים. יש  שכתבו כי הטעם העליון הוא בחינת מה שאמר ה' למשה ואילו הטעם התחתון הוא מה שאמר משה לישראל(ר' זלמן הענא, שערי תפילה). יש שקשרו מינוחים אלו למקום סימון הטעמים, מעל או מתחת למילה, ויש שכתבו כי המונח טעם עליון נקבע מאחר שיש בו "מנגינות גבוהות וקולות חזקות".מקורה של ההטעמה הכפולה ככל הנראה בבבל(ראו י' עופר, "הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדברות", דף שבועי ללימודי יסוד ביהדות, פרשת במדבר תשנ"ח). הערות המסורה מצביעות על כך כי בבבל נהגה שיטת החלוקה לפי הדברות ולכן הותקנו טעמים המשקפים מסורת זו. גם מספרי הפסוקים שבסוף כל פרשה משקפים מסורת זו. לעומת זאת, מספרי הפסוקים המופיעים בסוף החומש מתאימים דווקא לחלוקה על פי הטעם התחתון, וזו הסיבה לאי ההתאמה בין סכום הפסוקים שבפרשיות ספר שמות וספר דברים  לבין סכום הפסוקים הכולל של החומשים האלה.רק בשלב מאוחר יותר הגיע "הטעם העליון" לארץ ישראל ולפיכך הוא קרוי גם "טעמא תנינא".אמרנו לעיל כי יש מנהגים שונים בקשר לקריאת הטעם העליון והתחתון, והבאנו  את דעת בעל החיבור  "מגן אברהם" בעניין זה, המבחין בין הקריאה בחג השבועות לבין שתי הקריאות על סדר פרשיות השבוע.לאבחנה   קדומה זו ניתן טעם יפה על ידי ר'  חזקיה בן מנוח (חי בספרד במאה ה- 13) בפירושו לפרשת יתרו(חזקוני) , ואלו דבריו:  "ללמדך, שבעצרת  שהוא דוגמת מתן תורה ומתרגמינן הדברות קורין כל דיבר...בנגינות הגדולות לעשות כל אחד מהם פסוק אחד שכל אחת מהם דברה אחת לעצמה. אבל בחודש שבט כשקורים בפרשת יתרו כשאר שבתות השנה קורין...בנגינות הקטנות..ודיבר לא תרצח..קורין בנגינות הגדולות לעשות פסוק אחד לפי שלא מצינו בכל המקרא פסוק משתי תיבות חוץ מאלו". ההסבר שמספק ר' חזקיה בן מנוח קושר בין הקריאה בטעם העליון לבין המנהג לקרוא את עשרת הדברות בחג השבועות בליווי תרגום. על המנהג הזה ידוע לנו ממקורות שונים(ראו תוספות מגילה דף כד ע"א דיבור המתחיל "ואם") כשהיו מתרגמים את הפסוקים, היו משבצים בתרגום מדרשים שונים ואף פיוטים(למשל הפיוט הידוע:"אקדמות"). התרגום לעשרת הדברות בנוי לפי הדברות ומקדים לכל דיבר הקדמה קבועה. לכן, הקריאה המתאימה למעמד זה הינה קריאה של כל דיבר בפני עצמו, כלומר קריאה בטעם העליון. לעומת זאת, כשקוראים את עשרת הדברות ללא תרגום בשבת רגילה(בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן) אין מקום  לחלק את הקריאה לפי הדברות , ומחלקים אותה בהתאם לפסוקים, כפי שמחלקים את כל פרשיות השבוע האחרות , וקריאה זו משתקפת בטעם התחתון. שבת שלום .  Edit Post Text

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת בשלח.   בלב הפרשה עומדת שירת הים ששרו משה ובני ישראל (ואף הנשים) בעת קריעת ים סוף. בין יתר פסוקי השירה נאמר : "נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים"(שמות טו, י)- לכאורה נראה כי המילה "אדירים" שבפסוק מתייחסת למים, כלומר:  המים הם האדירים, והמצרים צללו כעופרת במים האדירים (כך גם לכאורה משתמע מפסוק בנחמיה ט, יא).ואולם, בתלמוד(מנחות נג, א) מובא מדרש בזו הלשון: "פתח ואמר:  אמרת לה', ה' אתה טובתי בל עליך(תהלים טז ב). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא....פתח ואמר יבוא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים. יבאו אדיר- זה הקדוש ברוך הוא.. ויפרע לאדירים אלו ישראל...מאדירים אלו המצרים שנאמר 'צללו כעופרת במים אדירים...". מן המדרש משתמע כי המילה אדירים שבפסוק מתייחסת למצרים. זאת ועוד -  ככל הנראה בגלל מדרש זה פסק בעל החיבור "פרי מגדים" שבעת קריאת  שירת הים בתפילה יש להפריד בין המילה "במים" לבין המילה "אדירים".גם בין הפרשנים נחלקו הדעות. בעוד ראב"ע דוחה את דברי המדרש וקובע " ובמים האדירים דבק עם צללו כאילו אומר צללו במים אדירים כעופרת", הרי שרבי עובדיה ספורנו מקבל דעת המדרש באומרו: "אדירים - שרים וראשי עם צללו כעופרת במים...". ומה דעת טעמי המקרא?המילה  "כעופרת" מוטעמת בזקף, ואילו המילה "במים" מוטעמת בטיפחא, שהוא מפסיק קטן מן הזקף. נראה אפוא כי על פי כללי הטעמים, המילה אדירים מתייחסת למים ולא למצרים.התייחסות מפורשת לעניין זה ותמיכה בעמדתנו נמצא בסידור"עבודת ישראל" שכבר הזכרנו בעבר, ואלו דבריו של בער: " ...לא יתכן פרוש כזה לפי התרדפות הטעמים ולפיהם מילת 'אדירים' תואר היא למצרים, כי תיבת 'כעופרת' היא מוטעמת בזקף ולעולם הזקף מפסיק יותר מהטפחא שלאחריו ועל כן 'מים' דבק עם 'אדירים' וכמו שפירש הראב"ע... ואם היה כפירוש ספורנו היה לו להטעים...".לדעתו של בער, פיסוק הטעמים מורה בבירור כי המילה "אדירים" שבפסוק מתייחסת למים ולא למצרים( וראה לעניין זה גם התייחסות בעל החיבור "מענה לשון" על הפסוק הזה בתוך  "תיקון קוראים - סימנים") .אם כך, מדוע הורה בעל החיבור "פרי מגדים" להפסיק בין המילים הללו בתפילה?  ההפסקה נועדה, כך טוען בער, למנוע הבלעה של אותיות, שכן אם לא יפריד הקורא בין המילים, הוא עלול לקראו " במימדירים" במקום "במים אדירים" ולכן הורו חלק מן הפוסקים להפריד בין המילים, אבל אין הכוונה לפרש, כך על כל פנים טוען בער, כדברי המדרש המפרש כי "אדירים" הם המצרים.הנה כי כן, גם כאן נוקטים הטעמים עמדה במחלוקת הפרשנית.שבת שלום .  Edit Post Text

Edit Post Text

  טיפ שבועי לשבת שמותהשבת  אנו קוראים בתורה בפרשת שמות . הפרשה הפותחת  את ספר שמות.  הפעם נעסוק בטעם המופיע לעיתים  נדירות בלבד - מרכא כפולה. בפרק ה פסוק טז נאמר: "ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך". המילה "תעשה" שבצלע ב מוטעמת במרכא כפולה. המילה שלפניה  "למה" מוטעמת בדרגא.בדרך כלל, אחרי הדרגא תבוא מילה מוטעמת בתביר, שהוא מפסיק קטן לפני טיפחא. כלומר- , המרכא הכפולה, באה כאן במקום תביר.דוגמא נוספת להיקרות המרכא כפולה מצויה בספר במדבר יד, ג"... הלא טוב לנו שוב מצרימה" המילה "הלא" מוטעמת בדרגא, ואילו המילה "טוב", שהיינו מצפים שתהיה מוטעמת בתביר- מוטעמת במרכא כפולה.על הטעמה חריגה זו מעיר בעל החיבור "מענה לשון"(בתוך תיקון קוראים סימנים) כדלקמן:  "בטעם מרכא כפולה ולא בתביר. וזו המרכא כפולה אע"פ שיש לה נעימה כמו התביר אינה כדין טעם מפסיק לפי שהיא נקשרת ומתגלגלת עם התיבה שאחריה..." כלומר- אין לראות במרכא הכפולה הזו משום טעם מפסיק(כמו שהיינו מצפים שיהיה).חכמי המסורה מנו 14 מקומות בהם נמצא הטעם מרכא כפולה, כלומר: "הטיפחא כך דינה לעולם לא ישרתוה כי אם מרכא רק ביד מקומות ישרתוה דרגא עם שתי מרכות הנקראות תרי חוטרין"(מענה לשון, שם).מבחינה מעשית לקורא בתורה, פשרה של ההנחיה הוא שאין לראות את המרכא הכפולה כטעם מפסיק אלא כטעם שנקשר ומתגלגל עם התיבה שלאחריו(המוטעמת, בטיפחא).מעניין לציין כי מסורת זו לגבי ארבע עשרה מקומות בהם מצוי הטעם מרכא כפולה מצוי בשיר שחובר על ידי רבנו תם(נכדו של רש"י) בו הוא מפרט באופן  מדוייק את הטעמים, תפקידם ושימושם. בשיר זה מצויין בין הייתר שבתנ"ך מצוי הטעם מרכא כפולה ארבע עשרה פעמים  (ראו על כך:  י.  עמנואל "טעמי המקרא במסורת אשכנז" המעיין  תשס"ב (ד): ראו גם מאמרו באתר דעת במרשתת). שבת שלום .  Edit Post Text

התוכן בבניה...