הטיפ השבועי / חומש ויקרא

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשות תזריע ומצורע . החלק הארי של הפרשות עוסק בנגע הצרעת לסוגיו ולדיניו. המילה "נגע" נראית לנו כלשון זכר. צורת הרבים שלה היא "נגעים" וזהו לכאורה סימן מובהק לכך.ואולם, המעיין בפרשה ימצא דבר מעניין, שכן בפרק יג, ג נאמר: "וראה הכהן את הנגע... נגע צרעת הוא..."- נגע לשון זכר, ואילו בפסוק כ אנו קוראים: "וראה הכהן והנה מראה שפל... וטמאו הכהן נגע צרעת הוא בשחין פרחה"- נגע לשון נקבה.והתמיהה אך גדלה לנוכח העובדה כי בשתי הפעמים  כתוב:  נגע צרעת הוא, אלא שבפעם הראשונה אנו קוראים מילה זו כדרך כתיבתה, ואילו בשניה אנו קוראים מילה זו שלא כדרך כתיבתה!!והנה מתברר, כי למעשה בתורה, ברוב המקרים בהם אנו קוראים "היא", אנו עושים זאת חרף צורת כתיבתה של המילה, הכתובה(בדרך כלל) "הוא"!!!(ראו רשימת החריגים במסורה לבראשית לח, כה).ואכן, לצורת כתיבתה החריגה  של המילה הוא הנקראת לעיתים כצורתה ולעיתים שלא כצורתה כבר התייחסו קדמונים, וכך נאמר בתלמוד הירושלמי(תענית ד, ב: ס,ע"א): "שלשה ספרים מצאו בעזרה:  ספר מעוני וספר זעטוטי וספר היא.... באחד מצאו כתוב תשע 'היא' ובשנים כתוב אחת עשרה 'היא'  וקיימו שניים ובטלו אחד".ממקור זה אנו למדים כי צורת הכתיבה הוא , ללשון נקבה, היא עתיקה מאוד, שכן כבר בזמן הבית נמצאו ספרים שונים בעזרה שאחד ההבדלים ביניהם נגע למספר המקרים בהם המילה היא אכן נכתבה כפי שהיא נקראת(ובכל מקרה מדובר בחלק קטן מהיקרויותיה של המילה), בספר אחד נמצאו תשעה מקרים כאלה ובשנים האחרים- אחד עשר מקרים כאלה, וחכמים הכריעו על פי הרוב, כלומר, הכריעו שיש אחד עשר חריגים לכלל לפיו קוראים "היא" למרות הכתיב "הוא".מצב דברים זה, שבו מילה הכתובה באופן דומה, נקראת לעיתים כך ולעיתים אחרת, מקשה כמובן על בעלי הקריאה, ובפרט לאור החובה ההלכתית המוטלת על בעלי הקריאה לדייק היטב בקריאה, חובה המוצאת את ביטויה ההלכתי בין הייתר בהלכה הבאה: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו"(שולחן ערוך אורח חיים קמב, א).והנה, במאמר שפורסם לפני כ - 15 שנה, הביא פרופ' י"ש שפיגל כמה מקורות מהם משתמע, שבעבר התקיים מנהג לשתף את הקהל בקריאת מקומות "מורכבים" כגון אלה, כך למשל, מובא במאמר ציטוט מתוך  ספר "נחלת יעקב"(דף כ ע"ב)  "קבלה היא מאבותינו בג' מקומות בתורה מצינן כתיב וקרי היא והוא ונקראים בתורה בלשון זכר ונקבה... אלה השלושה נקראים היא והוא. הש"ץ ימתין על הקהל, אם הקהל קורין הו"א יקרא הש"ץ הי"א ואם הקהל קורין הי"א יקרא הש"צ הוא"...". על פי המנהג המובא כאן, הואיל ויש ספק בקריאת המילה, הרי שהקהל קורא מילה זו באופן אחד, והחזן קורא אותה באופן אחר!!!פרופ' שפיגל מציין כי על מנהג זה נמתחה ביקורת חריפה על ידי המדקדק הידוע ר' שלמה זלמן הענא בספרו שערי תפילה(סימן שכד, דף מג) "ואין זה אלא כחוכא ואטלולא בעלמא כאילו הש"ץ מבקש להתריס כנגד הקהל לבלתי קרוא כאשר הם אומרים...".ממנהג זה שהזכרנו של הקריאה הכפולה, לא נותר כמעט זכר(למעט בקריאת פרשת זכור ומגילת אסתר ואכמ"ל) ועל כן לא נותר לבעלי  הקריאה אלא ללמוד היטב היטב ולהתכונן היטב לקריאה לבל ישגו בקריאת מילה שלא כהלכה(ראו: י"ש שפיגל, "ברית עולם מלח היא - מנהגים שונים בקריאת התורה, דף שבועי מס' 502, פרשת קורח תשס"ג וכן באתר המרשתת של אוניברסיטת בר אילן. עוד  לעניין הקריאה הכפולה ראו: י פרץ, "קריאות כפולות כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות בנוסח המקרא, טללי אורות ט תש"ס).שבת שלום  Edit Post Text

   השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת שמיני . אנו שבים לקרוא בפרשת השבוע, לאחר הפסקה בת שבוע, שכן בשבת שעברה קראנו מעניינו של חג הפסח. נציין שני עניינים בקצרהנשימה נכונה בקריאת הפסוקים- כבר הזכרנו לא פעם, כי אחד האמצעים הנתונים בידי בעלי הקריאה  לקריאה נכונה על פי טעמי המקרא היא נשימה נכונה במהלך כל פסוק. בפרשתנו כמה דוגמאות הממחישות עניין זה.בתחילת הפרשה אנו קוראים: " ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה"( ט, ב). הפסוק מתחלק במילה "תמימם" ובטעם אתנחתא. המילה "תמימם" היא כמובן לשון רבים וברי אפוא שהיא מתייחסת הן לעגל והן לאיל - שניהם צריכים להיות תמימים.והנה, המילה "לחטאת" מוטעמת בתביר, ואילו המילה "לעלה" מוטעמת בטיפחא.שוב יש לשים לב לכך שהטיפחא הוא מפסיק גדול מן התביר. לכן , אם נקרא את הפסוק  כאילו התביר גדול מן הטיפחא (כפי שרוב בעלי הקריאה עושים...) נמצאנו מבלבלים בין לשון רבים ללשון יחיד: "...עגל בן בקר לחטאת- ואיל לעולה תמימם" זו קריאה  שהיא איננה נכונה, והקריאה הנכונה היא:  "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה - תמימים". המילה "לעלה" מוטעמת  בטיפחא, המפסיק הגדול מן התביר שבמילה "לחטאת".והנה דוגמא מסוג אחר-  בפרק י פסוק יב נאמר: "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים..." אלעזר ואיתמר היו שניהם בני אהרון. הם אלו שנותרו לאחר שנדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה לפני ה'. והנה, בפסוק מוטעמת המילה המוקפת "ואל איתמר" בקדמא ובמונח(שניהם במילה איתמר) לאחר המילה איתמר יש פסק, ולאחר מכן, המילה בניו מוטעמת בזרקא. אנו רגילים לצירוף הטעמים:  מונח זרקא מונח סגול. זרקא הוא מפסיק קטן לפני סגול(כשם שפשטא הוא מפסיק קטן לפני זקף), אם נקרא את הכתוב"אל אלעזר ואל איתמר בניו..."  תיווצר שוב אי הלימה בין המילה איתמר- שם יחיד,  לבין המילה "בניו" שהיא לשון רבים. על כן,  יש להפסיק בקריאה לאחר המילה איתמר(ואכן גם הטעם פסק המצוי לאחר המילה איתמר מורה לנו לעשות כן) כדי שניתן יהיה להטעים, כי המילה"בניו" הבאה לאחר מכן, מתייחסת הן לאלעזר והן לאיתמר. טעמים חריגים -  כבר עסקנו בעניין זה בפרשת בראשית. אכן, גם ההטעמה במילה "איתמר" שבפרק י פסוק יב היא הטעמה חריגה. כאמור, בדרך כלל כל מילה בתורה מוטעמת בטעם אחד. לעיתים  יש "מילה מוקפת" - שתי מילים שיש ביניהן מקף - שאף הן מוטעמות בטעם אחד. נדירים יחסית הם המקרים בהם מילה אחת מוטעמת בשני טעמים, ובפסוקנו כאמור יש דוגמא למצב דברים זה. והנה  גם בפרק י  פסוק ד  יש דוגמא לשני טעמים הבאים במילה אחת, וכך אנו קוראים שם : "ויקרא משה אל מישאל...ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם...." המילה "קרבו " מוטעמת בתלישא ובגרש- שילוב נדיר מאוד (ראו בטיפ השבועי לפרשת בראשית).נשוב ונציין כי במקרה כזה  יש לקרוא  את הגרש לפני התלישא, למרות שהתלישא  הגדולה נמצאת  בראש התיבה (ראו פירוש "מענה לשון" על הפסוק הזה בתוך : תיקון סופרים סימנים, הוצאת מכון סימנים, ירושלים תשע"ג).שבת שלום .  Edit Post Text

                                          הפעם נעסוק בסוגיה הלכתית  העולה  מתוך אחד מן הפסוקים שבפרשת בהר. נבדוק האם פיסוק הטעמים בפסוק הולם את ההלכה שנלמדה מפסוק זה (נושא עקרוני שכבר עסקנו בו כמה פעמים בעבר).אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת בהר שנת תשכ"ה.עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.ועתה נעבור לגופו של עניין:התורה מצווה:  "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). פסקה זו עוסקת  באיסור ריבית לסוגיה (על המושגים הבסיסיים של הלכות ריבית  ראו : נ. ורגון, דיני ביטוח ימי במשפט העברי, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב תשנ"ט, עמ' 65-60 ובמקורות  המשוקעים בהערות השוליים שם).נעסוק בצלע ב של הפסוק: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" . המונח "גר תושב" מוכר לנו מן התורה ומן ההלכה (ראו  למשל בראשית  כג, ד ובפירוש רש"י על אתר).הפסוק נשוא עיוננו נידון בסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא ע"א, א: " גר תושב האמור לעניין רבית מאי היא? דכתיב ' וכי ימוך אחיך....' ורמינהי 'לוין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב? אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב אל תיקח מאיתם- מאתו כתיב, מישראל".הדרשה של האמורא רב נחמן בר יצחק מבחינה בין שני חלקי הפסוק. הפסוק, על פי הטעמים, מתחלק בטעם אתנחא במלה "עמך". צלע ב קובעת  "והחזקת בו גר ותושב וחי עימך"  הפסוק שלאחר מכן (לו) קובע: "אל תקח מאתו נשך ותרבית...". מאתו – לשון יחיד.לומד אפוא האמורא רב נחמן בר יצחק כי יש להבחין בין שני חלקי פסוק לה:  הצווי "והחזקת בו" מתייחס לרישא של הפסוק  "וכי ימוך אחיך" ואכן זהו צו כללי בלבד- איך מקיימים את הצו הכללי  הזה? בא הפסוק הבא (לו) ומבאר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית"- מאחיך. לעומת זאת – כלפי מי שמוגדר כגר תושב - עליו נצטוונו- "וחי עימך".  יש מצווה להחיותו אך אין  מוטלת חובה  להחזיק אותו, וזאת בניגוד לדין החל על ישראל.  לכן, למשל,  מותר להלוות לגר תושב  כסף בריבית (ראו פירושו של רש"י על הסוגיא, בדיבור המתחיל:  'אל תקח מאתו כתיב'.  ראו גם דברי הרמב"ן בפירושו לפסוק. ראו גם בפירושו של בעל "'תורה תמימה", הרב ברוך אפשטיין, לפסוק זה).ומה דעת בעלי הטעמים?לעמדת בעלי הטעמים התייחס הרב וולף הינדהיים (רב, חוקר מסורה ובלשן שחי בגרמניה בין השנים 1832-1757)  בפירושו "הבנת המקרא" ואלו דבריו: "השכילו חכמי הטעמים לחבר 'וחי' אל 'גר תושב', ו'עמך' ניצב לבדו, להורות שאלה שלוש תיבות דבר מוסגר הן וסדר הכתוב 'והחזקת בו עמך', תחזיק בידו שלא ימוט. וההחזקה הוא  מפרש בפסוק הסמוך  ... וגם גר ותושב יחיה, תתן לו כדי חייו, אבל אין אתה מצווה להחזיק ולהלוותו".לדעת  הרב הינדהיים אפוא, פיסוק הטעמים,  מדגיש אף הוא את ההבחנה ההלכתית  שראינו בין אחיך לבין גר תושב, וזאת  באמצעות קיומו של מפסיק גדול במילה "בו" (זקף) שהוא גדול בכח הפסקו מן הטיפחא ומן התביר שלאחריו. כך נוצר ביטוי משולש "גר ותושב וחי"- כל הביטוי המשולש הזה מתייחס למילה "עמך" כמעין מאמר מוסגר.לסיכום: פסוק זה מהווה דוגמא למקרה שבו פיסוק הטעמים, הולם את ההלכה שנלמדה מפסוק זה, המבחינה בין החובה המוטלת  על ישראל כלפי רעהו (להחזיקו) , לעומת החובה (הקלה יותר) המוטלת על ישראל כלפי גר תושב.שבת שלום  Edit Post Text

   הפעם נמשיך לעסוק (כבשבוע שעבר) בענייני יום הכיפורים, אגב אחד הפסוקים בפרשתנו העוסק בו. נבדוק את חלוקת הפסוק על פי טעמי המקרא, ואת החידוש שמבקש הכתוב לומר לנו על פי חלוקה זו.אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן  עלה במוחי בזכות עיון ב"גליונות נחמה"- פרשת אמור  שנת תשכ"ג(נמצא במרשתת באתר  www.nechma.org.il).עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גליונות נחמה" נעשה  בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ  ז"ל עם  מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.וכעת נעבר לגופו של עניין.פרשת אחרי מות מרחיבה בפירוט עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. בפרשתנו, ישנו פירוט של כל המועדים, ובין הייתר של דיני יום הכיפורים (פרק כג, פסוקים כו-לב).והנה בפסוק המסיים פיסקה זו (לב) נאמר : "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם. בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם". כבר תהו חז"ל על ניסוחו של פסוק זה:  "דתני חייא בר רב מדפתי...וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין? אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.." (בבלי ראש השנה  ט, א).מעבר לתמיהה זו, עולה השאלה מה מוסיפים לנו הפסוקים בפרשה זו על הלכות יום הכיפורים המפורטות בויקרא  יז (בפרט פסוקים כט- לא).אברבנאל( 15087-1437) בפירושו לפסוק מבאר : "ואם היות שנזכרה בסדר אחרי מות מצוות יום הכיפורים חזר להזהיר עליה כאן...כשרצה הכתוב לקבץ זכרון המועדים כולם עם היות שכבר כולם נזכרו...בא בכללם מצוות יום הכיפורים להיות מכלל מועדי ה'. ועם זה, כבר פירש כאן ביום הכיפורים דברים שלא נתפרשו שם, אם עונש מי שלא יתענה ומי שיעשה בו מלאכה, ואם מתי יתחיל שמירת היום המקודש שהוא תשעה לחודש בערב...".אברבנאל מבאר אפוא, כי אכן התורה חוזרת בפרשתנו על  מקצת דיני יום הכיפורים שכבר נזכרו, אולם בד בבד נוספו כאן כמה דינים שאינם כלולים בדיני יום הכיפורים  שפורטו בפרשת אחרי מות: עונשו של מי שלא יתענה ושל מי שעושה מלאכה ביום הקדוש, וכן מועד תחילת  יום הכיפורים (ולמעשה כל החגים).והנה, פסוקנו מתחלק במילה "נפשותיכם", בטעם אתנח. הגם שהפרשן אינו אומר זאת במפורש, ניתן להסביר את חלוקת הפסוק על פי הטעמים- לשיטתו. צלע א מפרשת דינים שכבר נכתבו בפרשת אחרי מות, וצלע ב מפרטת דינים שנתחדשו כאן.לעומתו, שד"ל(שמואל דוד לוצאטו, איטליה 1865-1800) מבאר את הפסוק כך: "שיעורו בתשעה לחודש בערב יהיה לכם שבתון. והוסיף פירוש ואמר: 'מערב עד ערב...' כך הוא לפי הטעמים".לדעת שד"ל, אפוא, את המילים " שבת שבתון הוא..." המופיעים בצלע א של הפסוק, יש לראות כאילו מופיעים גם בצלע ב, לומר לנו שהשבתון של יום הכיפורים מתחיל בתשעה לחודש בערב. לאור פרשנות זו, השונה מפרשנותו של אברבנאל, מתקשה שד"ל בפיסוק הטעמים של צלע ב: " ואם הייתה מילת 'בערב' ברביע היה יותר נכון כי אז לא היה המקרא קצר... ואולי רצה בעל הטעמים שיהיה מאמר 'מערב עד....' כולל כל החגים כפירוש דון יצחק. ואין ספק כי גם כל החגים הם מערב עד ערב, אך הוסיף לפרש זה ביום הכיפורים מפני העינוי...".כדי להבהיר את הקושי שמעלה שד"ל ראוי להבהיר תחילה  שניים מכללי  פיסוק הטעמים:האחד- כאשר באים שני מפסיקים זהים בכח הפסקם זה לאחר זה(זקף גדול אחרי זקף קטן, למשל) - לעולם כח הפסקו של המפסיק הראשון גדול מן השני.השני- כאשר נמצא בתוך פסוק "מאמר מוסגר" המבאר את הביטוי שקדם לו, אותו מאמר מוסגר יסתיים תמיד במפסיק גדול מן המפסיק שסיים את הביטוי שקדם לאותו מאמר מוסגר.והנה, על פי שד"ל, בפסוק שלנו,  המילים: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" מבארים את המילים שקדמו להם: "בתשעה לחודש בערב" ועל כן יש לקרוא את צלע ב' כך: "בתשעה לחדש בערב(יהיה לכם שבתון)  -  מערב עד ערב תשבתו שבתכם".לאור פירוש זה מתקשה שד"ל מדוע בעלי הטעמים הטעימו את המילה "בערב" בזקף ולא ברביע שהוא מפסיק קטן מן הזקף(שאחריו), ואזי קריאת הפסוק תהיה:  "בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב- תשבתו שבתכם".על פי פירוש של אברבנאל,  חלוקת הפסוק מובנת, שהרי לשיטתו כאמור, צלע ב כולה באה לבאר הלכות חדשות שלא נתפרשו בפרשת אחרי מות, ואולם, לשיטתו של  שד"ל, לפיה  צלע ב מתייחסת ליום הכיפורים בלבד, הרי שהמילים  "מערב עד ערב", אמורים להסביר רק את הביטוי שקדם להם:  "בתשעה לחדש בערב".כאמור, על פי כללי המאמר המוסגר, הטעם המפסיק במילה המוקפת  "עד ערב" אמור להיות גדול מן המפסיק במילה "בערב", ואילו בעלי הטעמים הטעימו את שתי המילים בזקף. משמעות הדבר היא כי המפסיק במילה "בערב" גדול בכוחו מן המפסיק במילה  המוקפת "עד ערב", שאחריו, כאמור. לכן, מזכיר שד"ל כי לפי פירוש  אברבנאל, אין קושי בפיסוק הטעמים.(להרחבה בעניין שד"ל והטעמים ראו בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו-  ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 205-176).  לסיכום: הגם שאין הבדל גדול בין שתי הפרשנויות של הפסוק, והגם ששד"ל מסכים לדעת אברבנאל, הרי שעל בעל הקורא להטעים  בקריאתו את ההיררכיה בין ההפסקות שבצלע ב של הפסוק (גם אם השומע לא בהכרח יבחין בכך). שבת שלום . Edit Post Text

  הפעם נשוב לעסוק בתפקיד טעמי המקרא  כמפרשים את הכתוב, ובשאלת התאמת פירושם של בעלי הטעמים את הפסוק עם ההלכה( ראו דיון בנשוא זה גם בטיפ השבועי לפרשת צו- שבת הגדול).אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן  עלה במוחי בזכות עיון ב"גליונות נחמה"- פרשת אחרי מות שנת תשכ"ד(נמצא במרשתת באתר  www.nechma.org.il)עוד אשוב ואציין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גליונות נחמה" נעשה  בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ  ז"ל עם  מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.וכעת נעבר לגופו של עניין.בתחילת פרשת אחרי מות  אנו קוראים על ציווי ה למשה, שנאמר אחרי מות נדב ואביהו  בני אהרן(ויקרא י, א-ז). נראה בעליל כי מהות הציווי נועדה להגביל את זכותו של הכהן הגדול (אהרן)להיכנס אל הקדש (וראו דברי רש"י בפירוש לפסוק זה  ד"ה ואל יבא- "שלא ימות כדרך שמתו בניו ולא ימות- שאם בא, הוא מת". וכך אנו קוראים בפסוק ב : "ויאמר ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת. אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת".כרגע להבנת הפסוק יש להזכיר תחילה את ההבחנה שבין הפרכת לבין הכפרת. הפרכת מבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים.ואילו הכפרת עשויה זהב, ומשני קצותיה עשויים הכרובים, ומיקומה של הכפרת היא על הארן מלמעלה(שמות כה, יז-כב).  פסוק י  בא לכאורה ללמדנו שאת שיירי המנחה אסור לאפות חמץ, וכי גם  שיירי המנחה הם  קדש קדשים "כחטאת וכאשם." המילה "חלקם" שבפסוק, מעוררת את השאלה: חלקם של מי? והתשובה היא ככל הנראה- בני אהרן, המוזכרים בפסוק ז ובפסוק ט.מבחינת פיסוק הטעמים בפסוק, הכתוב מתחלק במילה "מאשי" בטעם אתנחתא.נתמקד עתה  בצלע א של הפסוק "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי".כזכור,  על פי כללי פיסוק הטעמים, כל  צלע חוזרת ומתחלקת אם יש בה יותר משתי מילים. צלע א מתחלקת במילה "חמץ", המוטעמת בזקף, שהוא המפסיק הגדול שבצלע(ומתחלקת גם לחלקי משנה, אך אין זה מענייננו). כלומר, יש לקרוא את צלע א כך: "לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אתה מאשי".פירושו של   דון יצחק אברבנאל(מדינאי, פרשן מקרא ופילוסוף, ממנהיגי יהודי ספרד בתקופת גירוש ספרד. חי בין השנים 1508-1437)  לפסוק, מתאים לכאורה לחלוקת הפסוק על פי הטעמים: "ראוי לפרש שזה הפסוק בא לתת טעם לשני דברים שנאמרו בפסוק הקודם...והנה הטעם ש 'מצות תאכל' הוא לפי שאינני רוצה שתיאפה חמץ בעבור ש'חלקם נתתי אותה להם מאישי', כלומר, משולחני, וכמו  שאותו שעל  שולחני הוא מצה, כן חלקם ראוי שיהיה מצה...".על פי פירוש זה, התורה מצווה  שהמנחה לא תהיה חמץ, שכן כשם שחלקו של ה' איננו חמץ - כך ראוי שיהיה גם חלקם של הכוהנים.ואכן, שנינו במשנה במנחות (ה,א):"כל המנחות באות מצה, חוץ...". ובמשנה ב שם שנינו: "כל המנחות נלושות בפושרין.. ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה...". המשנה מדגישה  את  איסור החמץ הקיים בשיירי המנחה.בסוגיה התלמודית  מבורר מקורו של דין זה: "מנא הני מילי? אמר ריש לקיש דאמר קרא: לא תאפה חמץ חלקם.."(מנחות נה, א). מהצמדת המילה "חלקם" למילה "חמץ" לומד אפוא האמורא ריש לקיש שגם שיירי המנחה אסור שייאפו חמץ.דרשה זו אינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, המבחין  ומפריד בין שתי המילים.הרב ברוך הלוי אפשטיין(1942-1860) בעל הפירוש "תורה תמימה" מעיר על כך: "ואף  על פי דלפי הפשוט המילה 'חלקם' מוסבת ונמשכת למטה 'חלקם נתתי אותה', אך מדייק כן כיוון שאיסור אפיית המנחה חמץ קאי על כל המנחה...אם כן למה כתוב מצוה זו גבי שיריים, ולכן מדייק... ודרך חז"ל בהמילות הבאות מפסיק, לדרשן לפניהן ולאחריהן...".הרב אפשטיין היה ער לאי ההלימה בין הפיסוק(גם על פי הטעמים) לבין דרשת רבותינו, אך מסביר  כי דרשה זו נובעת מהדגשת איסור החמץ דווקא לגבי שיירי המנחה, בעוד שגם המנחה עצמה אינה מובאת מחמץ. הרב אפשטיין מעיר הערה עקרונית שדרשות חז"ל אינן הולמות תמיד את פיסוק הכתוב ורבותינו מחברים בדרשותיהם בין מילים שבקריאת הפסוק הרגילה יש להפריד ביניהן, ולהפך(תופעה זו קרויה "הזנחת הלוגוס" ראו בספרו של היינמן דרכי האגדה).ראינו אפוא מקרה שבו דרשת  חז"ל אינה הולמת את פיסוק הטעמים, אולם לכל קריאה מתייחד מקומה. הקריאה על פי הטעמים היא הקריאה שנתייחדה לקריאת התורה בציבור, ואילו בעולם ההלכה ומדרש ההלכה, ניתן לקרא ולדרוש את הפסוק גם בדרכים אחרות. שבת שלום ופסח כשר ושמח לכל בית ישראל. Edit Post Text

  השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת ויקרא .  הפרשה הזו הינה סבוכה, גם בהלכותיה וגם בטעמיה.  המבקש לקרא הפרשה כהלכתה צריך לשנן שינויים קטנים רבים בין פסוקים דומים כמעט לחלוטין(למשל: פרק א פסוק ט, מול פרק א פסוק יג). יצויין כי יש גם בפרשה מקרים של פסוקים שחוזרים על עצמם בקרבנות שונים, והטעמים זהים(פרק ג פסוקים ג-ד, פסוקים ט ו - י באותו פרק).הפעם  נקדיש את הטיפ השבועי לצירוף הטעמים " תלישא קטנא קדמא דרגא". ראשית נציין כי שלושת הטעמים הללו הם טעמים משרתי.  עוד נשוב ונזכיר, כי על פי כללי פיסוק הטעמים, כל פסוק מתחלק לשתי צלעות וכל צלע חוזרת  ומתחלקת עד ליחידות קטנות של שתי מילים. לכן, גם יחידה קטנה של 3 מילים יש לחלק לשני חלקים(ראו הטיפ שבועי לפרשת נח). כאן אנו באים לפרשת השבוע. בפרק א פסוק יא נאמר: " ושחט אותו על ירך המזבח...וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב". הפסוק מתחלק באתנח הנמצא תחת שם ה'. ענייננו מתמקד בצלע ב: "וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב" (אגב- בפסוקנו נאמר"בני אהרן הכהנים", ואילו בפסוק ז נאמר:  "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח...". וראו דברי רש"י לפסוק  ז ולפסוק ח המבאר את השוני).על כל פנים, בכל הנוגע לטעמים, המילה "בני" מוטעמת בתלישא קטנה, המילה "אהרן" מוטעמת, בקדמא ואילו המילה " הכהנים" מוטעמת בדרגא. כאמור, על פי כללי פיסוק הטעמים , גם ביטוי בין  שלוש מילים המוטעם במשרתים יש לחלק, ועל כן, ההיגיון מחייב כי אם יש לחלק ביטוי זה, הרי שיש לחלקו כך: " בני אהרן- הכהנים" (ולא "בני- אהרן הכהנים").איך תבוצע חלוקה זו בקריאה הלכה למעשה? מאחר שעסקינן   בטעמים שכח הפסקם נמוך, אין מקום לבטא את החלוקה באמצעות נשימה, ולכן יש להשתמש באמצעים אחרים כגון האטת הקריאה בצמד המילים "בני אהרן".  הדבר דורש תרגול ואימון מבעלי הקריאה (ראו:  מ. פרלמן, כללי הטעמים של ספרי אמ"ת פרשנות ומסורה, חלק שני, עמ' 139 וראו הדוגמאות הנוספות למקרים כאלה המובאות שם. ראו גם:  מ. פרלמן, טעמי המקרא ותפקידיהם, עמ' כו).בירור זה  מבהיר את חשיבות  השימוש בשינוי מקצב לשם קריאה נכונה של התורה, על פי פיסוק הטעמים..שבת שלום . Edit Post Text

התוכן בבניה...