טיפ שבועי לשבת ויגש

השבת  אנו קוראים בתורה בפרשת ויגש . 

הפעם נשוב לעסוק בתפקידם של טעמי המקרא  כמצביעים על מקום ההטעמה של המילה

 כידוע, וכפי שכבר  הטעמנו בעבר, בשפה העברית  אנו מבחינים בין מילים המוטעמות בהברתן האחרונה- מלרע, לבין מילים המוטעמות בהברה שלפני האחרונה- מלעיל.

רוב המילים בעברית מוטעמות בהברה האחרונה

רוב טעמי המקרא ממוקמים מעל או מתחת להברה המוטעמת, וכך גם אנו יודעים כיצד להטעים את המילה בקוראנו אותה.

להטעמה נכונה של המילה יש חשיבות רבה, שכן שינוי במקום ההטעמה יכול להביא לשינוי המשמעות שלה.  כשמדובר בפעלים, שינוי במקום ההטעמה של המילה הוא גם שינוי בזמן הפועל.

והנה בפרשתנו מצאנו  עוד דוגמא נאה לכך(ראו הטיפ השבועי לפרשת ויצא).

בפרק מו, כו, בו מסוכם מספרם של בני יעקב הבאים למצרים, נאמר: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש".

ובהמשך, בפסוק כז, נאמר: "ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים". 

המילה "באה" נמצאת בשני הפסוקים, ואולם בפסוק כו, הטעם קדמא נמצא מעל לאות א, ואילו בפסוק כז, הטעם מרכא נמצא מתחת האות ב.

והנה רש"י בפירוש לפסוק כו' מתייחס לשוני זה, ואלה דבריו: "כל הנפש הבאה ליעקב - שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים. ואין 'הבאה' זו לשון עבר אלא לשון הווה כמו 'והנה רחל ביתו באה עם הצאן', לפיכך טעמו למטה באלף לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא ששים ושש. והשני 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרים שבעים' הוא לשון עבר לפיכך טעמו למעלה בבית, לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות...".

רש"י מצביע על שינוי ההטעמה של המילה"באה" בין שני הפסוקים   כמפתח להבנת הכתוב. הקושי והסתירה לכאורה בין שני הפסוקים בולטת לעין, שכן, אם מספרם של בני יעקב היה שישים ושש, הכיצד סוכם הכתוב את המספר הכולל במספר 70, והרי ל -  66 הנכנסים נוספו לכאורה רק שני בני יוסף? על כך משיב רש"י(ומקורו במדרש) שפסוק כו סופר את מניין הבאים מצרימה , לפי מספר הנפשות שיצאו עם יעקב מארץ כנען. המילה"הבאה"- לשון הווה- בשעת הליכתם הם היו 66 נפשות( ולכן המילה מוטעמת מעל לאות א).

ואילו בפסוק כז מוסרת התורה את מספר הנפשות של יעקב ובניו לאחר שכבר הגיעו למצרים (הבאה- מלעיל -לשון עבר), ול - 66 הנכנסים נוספו: מנשה ואפרים, יוכבד שנולדה בין החומות ויוסף עצמו.

דוגמא זו היא אחת מיני רבות הממחישות כיצד שינוי בהטעמת  המילה משנה את משמעותה. הטעמים, במקרה זה, מסייעים לנו בקריאה נכונה של המילה מבחינת הטעמתה ובכך לפרש את הפסוק כהלכה בקריאתנו( ראה דיון בדוגמא זו ובאחרות אצל מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, הוצאת זמרת, תל אביב תשמג, עמ' לב).

בשבועות הבאים, לכשיזדמן, נוסיף לסקור דוגמאות נוספות  הממחישות עיקרון חשוב ושימושי זה .

שבת שלום .