טיפ שבועי לפרשת אחרי מות- קדשים

הפעם נשוב לעסוק בתפקיד טעמי המקרא  כמפרשים את הכתוב, ובשאלת התאמת פירושם של בעלי הטעמים את הפסוק עם ההלכה (ראה דיון בנושא זה גם בטיפ השבועי לפרשת צו).

אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן  עלה במוחי בזכות עיון ב"גליונות נחמה"- פרשת אחרי מות  שנת תשכ"ד(נמצא במרשתת באתר  www.nechma.org.il).

עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גליונות נחמה" נעשה  בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ  ז"ל עם  מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.

וכעת נעבר לגופו של עניין.

פרשת אחרי מות פותחת בציווי שנמסר למשה, אחרי מות שני בני אהרן(נדב ואביהוא) בהקריבם אש זרה, לפני ה'- עניין המתואר בפרשת שמיני( ויקרא י, א-ז).

והנה בפרק טז, נפתח דבר ה' אל משה כך : "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת. אל פני הכפרת אשר על העדות ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת". דין זה מגביל את זכותו של אהרן, הכהן הגדול, לבוא אל הקודש (וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק:  "...שלא ימות כדרך שמתו בניו...כי בענן אראה...כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני . זהו פשוטו....". ראו גם הדיון בסוגיה התלמודית בעניין זה במסכת יומא נג, א. ראו גם ברמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א, הלכה יא).

כדי להבהיר את האמור בפסוק ראוי להבהיר תחילה את המונחים: "פרכת" ו"כפרת".

הפרכת  היא מחיצה המפרידה בין החלק במשכן הקרוי קדש ובין החלק במשכן הקרוי קדש הקדשים :  "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כז, לג). הפרכת עשויה תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר(שם, פסוק לא).

לעומתה, הכפרת, עשויה מזהב טהור (שמות כה, יז) והיא מותקנת מעל לארן מלמעלה (שם, כה, כא). כלומר, בעוד שהפרכת מבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים, הרי שהכפרת נתונה בקודש הקדשים עצמו, שם מונח הארון (ראו תיאור הקמת המשכן על ידי משה בשמות מ, כ- כא).

 והנה, בפסוק בו אנו עוסקים  (ויקרא  טז,  ב)  נקבע איסור על אהרן הכהן לבוא בכל עת אל הקודש (אלא בזמן מסוים, כפי שהתורה הולכת ומתארת בהמשך הפרשה).

הנימוק  לכך מצוי בסוף הפסוק: "... כי בענן אראה על הכפרת"  ומבאר רש"י על פי הפשט "ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבוא".

לכאורה, אפוא היה ניתן לצפות כי חלוקת הטעמים בפסוק תפריד  בין הציווי לבין טעמו, כך שהאתנחתא בפסוק (שהוא המפסיק הגדול, המבדיל בין שתי הצלעות של הפסוק) היה אמור להיות תחת המילה ימות (כשם שבפסוקים רבים מצויה חלוקה כזו, בין הדין לבין הנימוק לו. ראו, למשל: ויקרא יט, ב). ואולם, לא כך חילקו בעלי הטעמים את הפסוק, והם קבעו את האתנחתא בפסוק תחת המילה "לפרכת".

משמעות החלוקה הזו  היא כי קיימים שני איסורים בפסוק. האחד- איסור על הכהן הגדול לבוא "אל מבית לפרכת". האיסור השני- איסור לבוא "אל פני הכפרת אשר על הארון". איסור זה - עונשו בצידו- ולא ימות. 

מדוע עשו כן בעלי הטעמים?

לשאלה זו התייחס בעל הפירוש "רכסים לבקעה" (ר' יהודה ליב בן צבי הירש. חי בין השנים 1836-1743) בפירושו לפסוק, ואלו דבריו:  "חברו בעלי הטעמים 'אל פני הכפרת' לסוף המקרא, ולא הפסיקו הדיבור באתנחתא ב'ולא ימות', מפני שעיקר טעם שלא יבוא הוא מפני גילוי השכינה, והוא על הכפרת בין הכרובים. לכך, שמו האתנחתא במלת 'לפרכת' וחברו כל השאר יחדיו".

נבאר את הדברים- בפרשת תרומה קראנו שה' אמר למשה, כי הדיבור אליו יהיה  מעל הכפרת, וכך נאמר בשמות  כה, כב: " ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות. את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל".

מפסוק זה (ומאחרים) אנו למדים כי  המקום בו ה' מדבר אל משה, הוא "מעל הכפרת מבין שני הכרובים" כאמור,  הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפרת, וכולם עשויים מקשה אחת זהב טהור. שם המקום בו ה' מתגלה אל משה. לפיכך, היות והשכינה שם- אוסר ה' על אהרן להיכנס לשם (זאת בכפוף לאמור בפסוקים הבאים בפרשה, כמובן). איסור זה הוא איסור חמור שהעובר עליו - דינו מיתה. לעומתו. האיסור "לבוא אל הקדש", הוא איסור  שאיננו חמור כל כך, וחומרתו ככל איסור רגיל.

לאור האבחנה בין שני האיסורים, מצאו לנכון גם בעלי הטעמים (כך, על כל פנים,  לפי שיטתו של פרשן זה),  להבחין ביניהם, באמצעות חלוקת הפסוק במילה "לפרכת" ולא במילה "ימות".

ראינו אפוא הפעם מקרה שבו  בעלי הטעמים  חילקו  את הפסוק, בהתאם לדין כפי דרשת  חז"ל  ואולי דווקא בגללה. זאת למרות שהדעת לכאורה היתה נותנת כי יש לחלק את הפסוק בצורה אחרת (בניגוד לדוגמא שהבאנו בפרשת צו. וראו  שם).

שבת שלום .