טיפ שבועי לפרשת בהר בחקותי
הפעם נעסוק בסוגיה הלכתית העולה מתוך אחד מן הפסוקים שבפרשת בהר. נבדוק האם פיסוק הטעמים בפסוק הולם את ההלכה שנלמדה מפסוק זה (נושא עקרוני שכבר עסקנו בו כמה פעמים בעבר).
אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת בהר שנת תשכ"ה.
עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.
ועתה נעבור לגופו של עניין:
התורה מצווה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). פסקה זו עוסקת באיסור ריבית לסוגיה (על המושגים הבסיסיים של הלכות ריבית ראו : נ. ורגון, דיני ביטוח ימי במשפט העברי, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב תשנ"ט, עמ' 65-60 ובמקורות המשוקעים בהערות השוליים שם).
נעסוק בצלע ב של הפסוק: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" . המונח "גר תושב" מוכר לנו מן התורה ומן ההלכה (ראו למשל בראשית כג, ד ובפירוש רש"י על אתר).
הפסוק נשוא עיוננו נידון בסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא ע"א, א: " גר תושב האמור לעניין רבית מאי היא? דכתיב ' וכי ימוך אחיך....' ורמינהי 'לוין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב? אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב אל תיקח מאיתם- מאתו כתיב, מישראל".
הדרשה של האמורא רב נחמן בר יצחק מבחינה בין שני חלקי הפסוק. הפסוק, על פי הטעמים, מתחלק בטעם אתנחא במלה "עמך". צלע ב קובעת "והחזקת בו גר ותושב וחי עימך" הפסוק שלאחר מכן (לו) קובע: "אל תקח מאתו נשך ותרבית...". מאתו – לשון יחיד.
לומד אפוא האמורא רב נחמן בר יצחק כי יש להבחין בין שני חלקי פסוק לה: הצווי "והחזקת בו" מתייחס לרישא של הפסוק "וכי ימוך אחיך" ואכן זהו צו כללי בלבד- איך מקיימים את הצו הכללי הזה? בא הפסוק הבא (לו) ומבאר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית"- מאחיך. לעומת זאת – כלפי מי שמוגדר כגר תושב - עליו נצטוונו- "וחי עימך". יש מצווה להחיותו אך אין מוטלת חובה להחזיק אותו, וזאת בניגוד לדין החל על ישראל. לכן, למשל, מותר להלוות לגר תושב כסף בריבית (ראו פירושו של רש"י על הסוגיא, בדיבור המתחיל: 'אל תקח מאתו כתיב'. ראו גם דברי הרמב"ן בפירושו לפסוק. ראו גם בפירושו של בעל "'תורה תמימה", הרב ברוך אפשטיין, לפסוק זה).
ומה דעת בעלי הטעמים?
לעמדת בעלי הטעמים התייחס הרב וולף הינדהיים (רב, חוקר מסורה ובלשן שחי בגרמניה בין השנים 1832-1757) בפירושו "הבנת המקרא" ואלו דבריו: "השכילו חכמי הטעמים לחבר 'וחי' אל 'גר תושב', ו'עמך' ניצב לבדו, להורות שאלה שלוש תיבות דבר מוסגר הן וסדר הכתוב 'והחזקת בו עמך', תחזיק בידו שלא ימוט. וההחזקה הוא מפרש בפסוק הסמוך ... וגם גר ותושב יחיה, תתן לו כדי חייו, אבל אין אתה מצווה להחזיק ולהלוותו".
לדעת הרב הינדהיים אפוא, פיסוק הטעמים, מדגיש אף הוא את ההבחנה ההלכתית שראינו בין אחיך לבין גר תושב, וזאת באמצעות קיומו של מפסיק גדול במילה "בו" (זקף) שהוא גדול בכח הפסקו מן הטיפחא ומן התביר שלאחריו. כך נוצר ביטוי משולש "גר ותושב וחי"- כל הביטוי המשולש הזה מתייחס למילה "עמך" כמעין מאמר מוסגר.
לסיכום: פסוק זה מהווה דוגמא למקרה שבו פיסוק הטעמים, הולם את ההלכה שנלמדה מפסוק זה, המבחינה בין החובה המוטלת על ישראל כלפי רעהו (להחזיקו) , לעומת החובה (הקלה יותר) המוטלת על ישראל כלפי גר תושב.
שבת שלום